א משנה האומר: "הריני נזיר כשער ראשי", או שאמר: "כעפר הארץ", או "כחול הים" — הרי זה נזיר עולם, לפי שקיבל עליו נזירויות רבות כמנין כל אלה, ובפועל הריהו נזיר לעולם, שכן הרי הם מרובים משנות חייו. ומגלח את שערו אחת לשלשים יום.

רבי אומר: אין נזיר זה מגלח אחת לשלשים יום, שלדעתו קיבל אדם זה על עצמו נזירות אחת ארוכה שיימשכו ימיה כמנין שערות ראשו. ואיזהו הנזיר שהוא מגלח אחת לשלשים יום, אם השתמש בקבלת נזירותו בלשונות שכאלה — האומר: "הרי עלי נזירות (ולא "הריני נזיר") כשער ראשי", או שאומר: "כעפר הארץ", או "כחול הים", שבמה שנקט בלשון "הרי עלי נזירות" וכו' הראה שנתכוון לנזירויות שונות נבדלות זו מזו.

האומר "הריני נזיר מלא הבית", או "מלא הקופה" — בודקין אותו מה היתה כוונתו, אם אמר: נזירות אחת גדולה נזרתי, כלומר, היתה כוונתי לנזור — הרי הוא נזיר רק שלשים יום, שהרי אמרה כבר המשנה (לעיל נזיר ז, א) שלענין נזירות אין מחלקים בין לשון "קטנה" ו"גדולה". ואם אמר: סתם נזרתי ולא פירש את דבריו — רואין את הקופה כאילו היא מלאה חרדל שהוא גרגיר קטן מאד, והריהו נזיר כל ימיו, שאנו מניחים שרצה לנדור נזירויות כמנין היחידות הנכנסות לקופה זו, ואומדים זאת לפי הגרגרים הקטנים ביותר.

האומר "הריני נזיר מכאן עד מקום פלוני" — אומדין כמה ימים של הליכה יש מכאן עד אותו מקום פלוני, אם פחות משלשים יום — הרי הוא נזיר שלשים יום, שאין נזירות בפחות משיעור זה. ואם לאו [לא], שיש מהלך יותר משלושים יום — הרי הוא נזיר כמנין הימים.

האומר: "הריני נזיר כמנין ימות החמה", כלומר, כמנין ימות השנה — מונה נזירות (מספר נזירויות) כמנין ימות החמה בשנה, שהם שלוש מאות ששים וחמישה. אמר ר' יהודה: מעשה היה באדם אחד שנדר נדר זה, ונהג נזירויותיו כמנין זה, וכיון שהשלים את כל מנין נזירויותיו — מת.

ב גמרא שנינו במשנה שאם אמר "הריני נזיר מלוא הקופה" ולא פירש את כוונתו אלא אמר "סתם נזרתי" — רואין את הקופה כאילו היא מלאה חרדל ולכן נעשה נזיר כל ימיו. ושואלים: ואמאי [ומדוע] אומדים כאילו היתה מלאה דווקא חרדל, שהוא קטן מאד? וליחזייה [ושנראה אותה] כאילו היא מלאה קישואין ודלועין שהם פירות גדולים, ומספרם בקופה קטן יותר, ותיהוי ליה תקנתא [ושתהיה לו תקנה] שיסיים את חובת נזירותו בזמן קצר יותר!

אמר חזקיה: שאלה זו אכן קיימת, ובמחלוקת תנאים היא שנויה. ומשנתנו שיטת ר' שמעון היא, שאמר: אדם מכניס את עצמו לדבר שספיקו חמור מודאי. שפעמים אדם אומר דבר שחוסר הבהירות או הספק שבו מכניס אותו לחומרה יתירה, ומכל מקום מקבל על עצמו דבר זה בזמן שהוא נודר. כיצד?

— דתניא [שכן שנינו בברייתא]: האומר "הריני נזיר על מנת שיהא (שיש) בכרי (ערימת תבואה) זה מאה כור (מידת נפח) "והלך למדוד את הכור ומצאו שנגנב או שאבד, ואי אפשר עתה לדעת כמה היה בכרי בשעה שנדר — ר' שמעון אוסר עליו לשתות יין ולגלח, שמא היה בכרי מאה כור, שלדעתו ספק נזירות דינו להחמיר.

ור' יהודה מתיר, שלדעתו ספק נזירות להקל, ואנו אומרים שמא לא היה בכרי מאה כור ולא חלה נזירותו.

ר' יוחנן אמר: אפילו תימא [תאמר] שמשנתנו כשיטת ר' יהודה היא, מכל מקום יש לחלק בדברים, כי התם [שם] ב"על מנת שיהא בכרי זה מאה כור" לא נחית ליה [יורד לו] אותו אדם לנזירות בוודאי, אלא על תנאי, שהרי אין הוא יודע באותה עת כמה כור יש בכרי, ולא ברור כלל שחלה עליו נזירות. וכיון שלא ברור לנו שנתקיים התנאי — אנו משאירים אותו בחזקתו, ומספק לא נכניסנו בגדר נזיר. ואילו הכא [כאן] במשנתנו, במלוא הקופה הרי נחית ליה [ירד לו] לנזירות, שהרי ודאי קיבל על עצמו נזירות כלשהי והיא חלה עליו, אם כן במאי לסלוקיה מיניה [במה נסלק אותה ממנו], שהרי לא ברור מה שיעורה של נזירות זו? ובמקרה זה אף ר' יהודה מודה שמחמירים בשיעור הגדול של נזירות.

ושואלים: אמאי [מדוע] לא נסלק ממנו את הנזירות? ליחזיה לקופה [נראה את הקופה] כאילו היא מלאה קישואין ודלועין, ותיהוי ליה תקנתא [ותהיה לו תקנה] וכשיסתיימו ימי נזירות אלו נאמר שנסתלק ממנו הנדר הוודאי, ומעתה צריך הוכחה להוסיף עליו נזירות. הא סלקא דעתין [הרי עלה על דעתנו], כך אנו סבורים שנזירות (כמה נזירויות) הוא דקביל עילויה [שקיבל עליו] ולאחר שיקיים נדרי נזירות כמנין הקישואים — יצא מכלל חיוב זה!