שהשתיקה עצמה מקיימת את הנדר, ואין שתיקה מבטלת אותו. כלומר, אם קיים את נדר אשתו בלבו, שהסכים בליבו שיהא נדר זה קיים — הרי זה קיים, הפר בלבו — אינו מופר. ואגב כך מוסיפים: אם קיים נדר — אין יכול להפר אותו עוד, וכן אם הפר — אין יכול לקיים. על כל פנים קתני [שנה] שם: שהשתיקה מקיימת, מאי לאו [האם לא] מדובר אפילו בשותק על מנת למיקט (לצער)?

ודוחים: לא, מדובר פה בשותק על מנת לקיים. ואומרים: אם כן היינו [הריהו בדיוק] כמו הדין הבא: קיים בלבו קיים! ודוחים: אלא "שותק" פירושו בשותק סתם, שלא נתכוון לכלום.

על הברייתא שואלים: אשכחן [מצאנו] איפוא שיש חומר בהקם מבהפר, ואולם שיש חומר בהפר מבהקם מנא לן [מניין לנו], כלומר, מה הוא דין זה? אמר ר' יוחנן: נשאלין על ההקם, כלומר, יכול אדם להישאל לחכם, ולומר שהוא מתחרט על זה שקיים נדר שנדרה אשתו, ויתיר לו החכם את הקמתו, ואין נשאלין על ההפר.

מתיב [מקשה] רב כהנא על ר' חנינא הסבור שהשותק על מנת למיקט יכול להפר אף לאחר כמה ימים. שנינו במדרש ההלכה על הכתוב: "ואם החרש יחריש לה אישה" וגו' (במדבר ל, טו), ואמרו חכמים כי בשותק על מנת למיקט הכתוב מדבר. אתה אומר בשותק על מנת למיקט, או אינו אלא בשותק על מנת לקיים?

כשהוא אומר "כי החריש לה" (במדבר ל, טו) הרי בשותק על מנת לקיים הכתוב מדבר, הא [הרי] מה אני מקיים לשם מה נכתב עוד "אם החרש יחריש לה אישה" — בשותק על מנת למיקט הכתוב מדבר, שאף דבר זה נחשב כקיום! והרי זו תיובתא [קושיה חמורה] לדברי ר' חנינא.

לגופה של הלכה זו שואלים: ולוקים [ושיעמיד, יסביר] התנא את הכתוב כפי שהסברנו את הברייתות: הא [זה] — בשותק על מנת לקיים, הא [זה] — בשותק סתם! ומשיבים: קראי יתירי כתיבי [כתובים יתרים נאמרו] שם בהחרשה, ובהכרח יש לפרש שבכל אופן שהוא שותק הרי הנדר קיים.

ועוד מתיב [מקשה] רבא על דברי ר' חנינא, שנינו: נדרה בשבת עם חשכה, כלומר, סמוך לחשיכה — מפר לה עד שלא (לפני) חשכה, שאם לא הפר לה קודם וחשכה — אינו יכול עוד להפר. אמאי [מדוע] כך? להוי [שיהיה] דינו של זה שאינו מפר משום כבוד השבת כשותק על מנת למיקט! הרי זו שוב תיובתא [קושיה חמורה] על ר' חנינא.

ועוד מתיב [מקשה] רב אשי ממה ששנינו: אמר הבעל לאחר שנגמר היום בו נדרה אשתו: "יודע אני שיש נדרים אבל איני יודע שיש מפירין", כלומר, שבעל יכול להפר נדרי אשתו. ולכן לא הפר לה — יפר את הנדר אף לאחר זמן. אמר: "יודע אני שיש מפירין אבל איני יודע שזה נדר", כלומר, שגם נדר זה הוא בכלל הנדרים שברשותו להפר. ולכן לא הפר — ר' מאיר אומר: לא יפר, וחכמים אומרים: יפר.

ואמאי [ומדוע] לא יפר? ליהוי [שיהא] דינה של שתיקה בטעות, לפחות כשותק על מנת למיקט שיכול להפר לאחר זמן לשיטת ר' חנינא! אלא משמע שאף במקרה זה שתיקתו נחשבת כקיום. ומסכמים: תיובתא [קושיה חמורה] לשיטת ר' חנינא הסבור ששותק על מנת למיקט יכול להפר אחר כמה ימים, ונדחו דבריו.

א משנה ואלו נדרים שהוא, הבעל או האב מפר: דברים שיש בהן ענוי נפש לנודרת, כגון שנודרת: "אם ארחץ" ו"אם לא ארחץ", "אם אתקשט" ו"אם לא אתקשט".