אסוקי הבלא [העלאת הבל] עד כדי שהגפת תחמם דבר שאינו טמון בה אלא רק מונח עליה, הרי גפת של זיתים מסקי הבלא [מעלה הבל], ולכן אסור להניח עליה תבשיל, ואולם של שומשמין לא מסקי הבלא [אינה מעלה הבל] במדה זו, ולכן מותר להניח עליה.

א בהקשר מסויים לדברים הקודמים מסופר: רבה ור' זירא איקלעו לבי ריש גלותא [הזדמנו לבית ראש הגולה]. חזיוה לההוא עבדא דאנח כוזא דמיא אפומא דקומקומא [ראו עבד אחד שמניח ספל מים על פי קומקום] שהיו בו מים חמים. נזהיה [גער בו] רבה שעושה הוא שלא כדין. אמר ליה [לו] ר' זירא: מאי שנא [מה שונה הדבר] מהלכה זו ששנינו שמותר להניח בשבת מיחם על גבי מיחם? אמר ליה [לו] רבה: התם [שם] כאשר הוא מניח מיחם על גבי מיחם אוקומי קא מוקים [להעמיד בלבד הוא שמעמיד] ומחזיק את החום הקיים במיחם העליון, ואולם הכא [כאן] במקרה שלפנינו כאשר מניח ספל מים צוננים על גבי קומקום חם אולודי קא [להוליד הוא] שמוליד חום שלא היה אילולא היה עושה כן.

הדר חזייה דפרס דסתודר אפומיה דכובא ואנח נטלא עילויה. [חזר וראה אותו עבד שפורש סודר על פני גיגית מים ומניח ספל עליו]. נזהיה [גער בו] רבה. אמר ליה [לו] ר' זירא: אמאי [מדוע] גוער אתה בו? אמר ליה [לו] רבה: השתא חזית [עכשיו תראה], כלומר, המתן קצת וראה. לסוף חזייה דקא מעצר ליה [לבסוף ראהו שהוא סוחטו, את הסודר] ועובר בכך על איסור מן התורה. ובכל זאת אמר ליה [לו] ר' זירא: מאי שנא מפרונקא [במה שונה דבר זה מבגד שנהוג לפרוש על גבי גיגיות] שמותר לפורסו אף בשבת? אמר ליה [לו] רבה: יש להבדיל בין הדברים, התם לא קפיד עילויה [שם באותו בגד אינו מקפיד עליו] אם יירטב וממילא אינו בא לסוחטו, ואולם הכא קפיד עילויה [כאן כששם סודר הריהו מקפיד עליו] ובא לסוחטו.

א שנינו במשנה שאין מטמינים לא בתבן ולא בזגים ולא במוכין. בעא מיניה [שאל ממנו] רב אדא בר מתנה מאביי: מוכין שטמן בהן את הקדירה מהו לטלטלן בשבת? האם המוכין שכרגיל הם מוקצה בשבת, מותרים בטלטול משום שהטמין בהם קדרתו ועשאן בשל כך לכלי?

אמר ליה [לו] אביי: וכי מפני שאין לו לאותו אדם לפי שעה קופה של תבן כדי לטמון בה, עומד הוא ומפקיר קופה של מוכין? הלא בודאי השתמש במוכין להטמנה רק לפי שעה, ורצונו שלא יתקלקלו, ואינו רוצה לעשות בהם שימוש אחר בשבת, ואם כן הריהם מוקצים.

ומעירים לימא [האם נאמר] כי מה ששנינו במקום אחר מסייע ליה [לו] לשיטתו. ששנינו במשנה: טומנין בגיזי צמר ובציפי צמר (צמר סרוק) ובלשונות של צמר שנצבעו בארגמן, ובמוכין, ואין מטלטלין אותן. והרי זה איפוא כדברי אביי.

ודוחים: אי [אם] משום הא [זה] — לא איריא [אין זו ראיה], כי משנה זו הכי קאמר [כך אמרה]: אם לא טמן בהן אין מטלטלין אותן בשבת, שנותרו כפי שהם כרגיל והם מוקצים.

על טענה זו תוהים: אי הכי מאי למימרא [אם כך שאין שתי הלכות אלה קשורות זו בזו מהו החידוש באמירתם], שבודאי דינם כמוקצה! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] כי חזי למזגא עלייהו [ראויים כל הדברים הללו לשבת עליהם] ובשל כך ייחשבו ככלים, ויותרו בטלטול, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין הדבר כן, ואסורים משום מוקצה.

ב מסופר כי רב חסדא שרא לאהדורי אודרא לבי סדיא בשבתא [התיר להחזיר מוך לתוך הכר בשבת]. איתיביה [הקשה לו] רב חנן בר חסדא לרב חסדא ממה ששנינו בברייתא: מתירין בית הצואר של כתונת בשבת אם נקשר על ידי הכובס, אבל לא פותחין פתח הצואר לכתחילה. ואין נותנין את המוכין לא לתוך הכר ולא לתוך הכסת ביום טוב, ואין צריך לומר שאין נותנים אותם בשבת. והרי זה בניגוד לדברי רב חסדא!

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], הא בחדתי [זה שאסרו, מדובר בחדשים] שעל ידי הכנסת המוכין לתוך הכר יוצר הוא כלי חדש והא בעתיקי [וזה שהתיר רב חסדא, מדובר בעתיקים, ישנים] שאין איסור להחזירם לכר.

ומעירים: תניא נמי הכי [שנינו בברייתא גם כן כך]: אין נותנין את המוכין לא לתוך הכר ולא לתוך הכסת ביום טוב, ואין צריך לומר שאין נותנים בשבת. אבל אם נשרו המוכין מהכר, מחזירין אותן לכר אף בשבת, ואין צריך לומר שמותר ביום טוב.

ד מאחר שהוזכר ענין פתיחת בית הצואר מביאים את מה שאמר רב יהודה שכך אמר רב: הפותח בית הצואר בכתונת שלא היתה פתוחה, ובתוך כך חותך את האריג והחוטים המחברים בשבת — חייב חטאת. כי על ידי הפתיחה נעשתה הכתונת ראוייה ללבישה, ונמצא שהוא מתקן כלי בשבת.

מתקיף לה [מקשה עליה] רב כהנא: