הכי נמי מיסתברא [כך גם כן מסתבר] לומר שרב כר' יהודה סבירא ליה [סבור הוא], שכן אמר רב: מניחין נר בערב שבת על גבי דקל שיבער בשבת, ואולם אין מניחין נר על גבי דקל ביום טוב. אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] כי רב כר' יהודה סבירא ליה [סבור הוא], היינו דשני [זוהי הסיבה ששונה, שיש הבדל] לענין זה בין שבת ליום טוב, שמאחר שהנר מוקצה בשבת לא יבוא לטלטלו, ואילו ביום טוב, כיוון שמותר לטלטל את הנר יש לחשוש שמא יבוא לטפס בדקל או להשתמש בו ביום טוב, ויעבור על האיסור שמדברי חכמים להשתמש בדבר המחובר לקרקע ביום טוב. אלא אי אמרת [אלא אם אומר אתה] רב כר' שמעון סבירא ליה [סבור הוא], שלדעתו אין הנר מוקצה כי אף בשבת, אם כן מה לי שבת ומה לי יום טוב? שלכאורה אין הבדל בין זה לזה.

ומקשים: האם אמנם סבור רב כר' יהודה שאסור לטלטל מוקצה? והא בעו מיניה [והרי שאלו ממנו] מרב: מהו הדין לענין שיהא מותר לטלטולי שרגא דחנוכתא מקמי חברי בשבתא [לטלטל נר חנוכה מלפני החברים, הכמרים הפרסיים, בשבת]? שהיו אותם כמרים אוסרים להדליק כל אש בימים מסויימים, וכדי שלא יבחינו שהודלקו נרות חנוכה היה צורך למהר ולהזיזם ממקומם. ואמר להו [להם]: שפיר דמי [יפה, נכון הדבר לעשותו]. והרי שאין רב מודה באיסור מוקצה! ומשיבים: אין זו ראייה, כי שעת הדחק שאני [שונה], ומפני הסכנה הוא שהתיר רב. וראייה לדבר, דהא [שהרי] אמרו ליה [לו] רב כהנא ורב אשי לרב על נושא זה: וכי הכי הלכתא [כך ההלכה]? אמר להו [אמר להם]: כדי (כדאי, ראוי) הוא ר' שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק כגון זו.

א באותו ענין בעא מיניה [שאל ממנו] ריש לקיש מר' יוחנן: חטים שזרען בקרקע ועדיין לא השרישו ויכול עדיין ללוקטן משם, וביצים שתחת התרנגולת וכבר התחילה לדגור עליהן — מהו הדין בכגון זה? האם יסכים ר' שמעון במקרים אלה שהדברים מוקצים משימוש בשבת? וצדדי השאלה: כי לית ליה [כאשר אין לו] לר' שמעון, אינו מקבל את איסור מוקצה — הרי זה היכא [במקום] שלא דחייה [דחאו] לאותו דבר אותו הוא רוצה עתה לטלטל בידים, ובכך לא הקצהו והוציאו על ידי מעשה מן השימוש, אבל היכא דדחייה [במקום שדחאו] בידים — אית ליה [יש לו, הוא מקבל] את דין מוקצה, ובחיטה הרי משזרעה — דחאה בידים, וכן הביצה משעה שהניחה תחת התרנגולת לדגירה — דחאה, או דילמא לא שנא [שמא אינו שונה], ואין ר' שמעון מחלק בדברים. אמר ליה [לו] ר' יוחנן: אין דין מוקצה לר' שמעון אלא בשמן שבנר בשעה שהוא דולק, הואיל והוקצה למצותו להדליק נר בשבת, ואף הוקצה לאיסורו, כיון שאסור משום חשש כיבוי להשתמש בו בשעת בעירתו.

ומקשים: ולית ליה [וכי אין לו, אינו סובר] איסור מוקצה בדבר שהוקצה למצותו בלבד בלא איסור אחר? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: סוכה שסיככה כהלכתה ועיטרה לשם נוי בקרמים (בדים צבועים) ובסדינין המצויירין, ותלה בה לקישוט אגוזין אפרסקין שקדים ורמונין ואפרכלי (אשכולות) של ענבים, ועטרות (זרים) של שבולין, יינות, שמנים וסלתות — אסור להסתפק (להשתמש) מהן עד מוצאי יום טוב האחרון של החג, שמאחר שהוקצו כל הדברים הללו למצות הסוכה נאסרו לכל שימוש אחר. ואם התנה עליהן בשעת תלייתם בסוכה שאינו מייחדם לצורך זה בלבד, וכוונתו גם להשתמש בהם שימושים אחרים — הכל לפי תנאו, ומותר לו להשתמש בהם כרצונו.

וממאי [וממה] יודעים אנו שברייתא זו כשיטת ר' שמעון היא אף שלא פורש שם אומרה — מתוך השוואה למה ששנה ר' חיא בר יוסף. דתני [ששנה] ר' חייא בר יוסף קמיה [לפני] ר' יוחנן: אין נוטלין עצים מן הסוכה שעשאוה לשם צל בכל יום טוב, ואפילו נפלה בחג, כיון שהוקצו משימוש מבעוד יום, שכן אסור להרוס את הסוכה ביום טוב. אלא נוטלים עצים רק מן הסמוך לה, שהעמיד לצידה חבילות עצים ואינם משמשים אותה, שבשעה שהניחם שם דעתו היתה להשתמש בהם ביום טוב. ור' שמעון מתיר ליטול אף מן הסוכה עצמה, כיון שאינו מודה באיסור מוקצה. ואולם שוין (מסכימים) החולקים בסוכת החג (סוכות) בתוך ימי החג שהיא אסורה, ואם התנה עליה שיוכל להשתמש בעציה בחג — הכל לפי תנאו. הרי שאף ר' שמעון אוסר שימוש בדבר שהוקצה לצורך מצוה בלבד בלא שהוקצה משום איסור מלאכה! על כן מסבירים את דברי ר' יוחנן: כעין שמן שבנר קאמרינן [אומרים אנו], ולאו דווקא שיש גם איסור מלאכה וגם איסור מצוה, אלא הואיל והוקצה למצותו בלבד הרי זה הוקצה לאיסורו. איתמר נמי [נאמר גם כן] כעין זה, שאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: אין איסור מוקצה לר' שמעון אלא כעין שמן שבנר בשעה שהוא דולק, שהואיל והוקצה למצותו הוקצה לאיסורו.

ב אמר רב יהודה אמר שמואל אין איסור מוקצה לר' שמעון אלא בגרוגרות וצימוקים בלבד. שאם העלה אדם לגגו גרוגרות וצימוקים כדי לייבשם בחמה, הואיל ובשלבים הראשונים של ייבושם ריחם רע ואינם ראויים עוד לאכילה — רק באלה סבור ר' שמעון שאדם מקצה אותם מדעתו ואסורים בשבת משום מוקצה. ומקשים: ומידי אחרינא [ודבר אחר] לא יכנס לגדר מוקצה? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: היה אדם אוכל בתאנים והותיר מהן והעלן לגג להתייבש לעשות מהן גרוגרות, וכן האוכל בענבים והותיר והעלן לגג לעשות מהן צימוקין — לא יאכל מהן בשבת עד שיזמין ויכין אותן מבעוד יום לאכילה, שאם לא כן אסורות הן כמוקצה. וכן אתה אומר באפרסקין וחבושין ובשאר כל מיני פירות, שהניחם להתייבש, שאסורים באכילה בשבת משום מוקצה.

ומעתה נבוא לברר מני [שיטת מי היא] ברייתא זו? אילימא [אם תאמר] כי שיטת ר' יהודה היא — והרי לברייתא זו אין משמעות, שכן ומה היכא [במקום] שלא דחייה [דחאו] בידים — אית ליה [יש לו, מקבל] את איסור מוקצה, היכא דדחייה [במקום שדחאו] בידים לא כל שכן? ואין כלל צורך להשמיענו הלכה במקרה מיוחד זה.

אלא לאו [האם לא] ברייתא זו כר' שמעון היא, ונמצאנו למדים שהוא מרחיב את דיני מוקצה מעבר לגרוגרות וצימוקים בלבד! ודוחים: לעולם אפשר לפרש שהלכה זו כר' יהודה שלדעתו יש איסור מוקצה, ואולם המקרה המיוחד שהיה כאן אוכל בתאנים אצטריכא ליה [נצרכה לו] להשמיע בו דבר חידוש, שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] כי כיון דקאכיל ואזיל [שהוא אוכל והולך] לא ליבעי [יצטרך] הזמנה, ואם התחרט תוך כדי אכילתו יכול הוא מיד לקחת את הגרוגרות שהעלה לגג. על כן, קא משמע לן [השמיע לנו] כי כיון שהעלן לגג אסוחי אסחי לדעתיה מינייהו [הסיח את דעתו מהם] והרי הם מוקצה גמור.

ועוד בענין זה: בעא מיניה [שאל ממנו] ר' שמעון בר רבי (רבי יהודה הנשיא) מרבי אביו: