ומקשים: והא [והרי] מן מאכל נדר ולא מדבר אחר! אמר ר' שמעון בן לקיש: באומר "הנאת מאכלך עלי", ובכלל זה כל הנאה השייכת למאכל.

ומקשים על כך: אימא [אמור] שלשון נדר זו כוונתה שלא ילעוס חיטין של המודר ויתן על מכתו לרפואה, שהיא הנאה שבאה מכוח מאכל, אבל לא לדברים המביאים לידי מאכל! אמר רבא: באומר "הנאה המביאה לידי מאכלך עלי", כלומר, אסר עצמו מכל דבר שמביא לידי אכילה.

אמר רב פפא: לקחת מן המודר שק להביא פירות, או חמור להביא עליו פירות, ואפילו צנא בעלמא [סל בלבד], מכל מקום הנאה המביאה לידי מאכל הוא ואסורה. בעי [שאל] רב פפא: אם רוצה הנודר הנאת מאכל לשאול מהמודר ממנו סוס לרכוב עליו וטבעת ליראות בה כאשר הוא הולך למשתה, כדי שייראה כעשיר, מהו? האם נאמר שאסור, משום שעל ידי כך גורם בעקיפין שיתנו לו אוכל קודם לאחרים, או מאכלים טובים יותר, והרי זו הנאה המביאה לידי מאכל? וכן מיפסק ומיזל בארעיה [לחתוך, לקצר דרכו וללכת דרך הקרקע שלו] ועל ידי כך ממהר לחזור לביתו לאכול, מאי [מהו]?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו במשנתנו: אבל משאיל לו למודר ממנו הנאת מאכל חלוק וטלית נזמים וטבעות. ונברר: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא [אם תאמר] שלא ליראות בהן, שאינו הולך עימם בין הבריות ואין לו הנאת מאכל על ידי כך, וכי צריכא למימר [צריך לומר] שמותר? הלא רק ממאכל נדר ממנו! אלא לאו [האם לא] אפילו כששואל כדי ליראות בהן, וקתני [ושנה] "משאילו"!

ודוחים: לא, לעולם אפשר לומר שמדובר במשנה שלקח על מנת שלא ליראות בהן, ואיידי דקתני רישא [ומתוך ששנה בתחילה] "לא ישאילנו" על מנת להגדיר מה הם הדברים האסורים בהשאלה, תנא סיפא [שנה בסוף] "משאילו", אף שאין בכך שום חידוש. ושאלת רב פפא נשארה איפוא ללא פתרון.

א משנה וכל דבר שאין עושין בו אוכל נפש, אם היה זה מקום שמשכירין אנשים לחבריהם חפצים כיוצא בהן תמורת תשלום — אסור למודר הנאת מאכל לשאול אותו מן המדיר, שהרי מרוויח כסף על ידי השאלה זו, ונמצא שבאופן עקיף מביא לידי מאכל.

ב גמרא מדברי המשנה מדייקים: מכלל הדברים במשנתנו עולה דרישא [שבראש, בתחילת המשנה] לגבי איסורו של המודר בכלים שעושים בהם אוכל נפש, כגון נפה וכברה, מדובר אף על פי שאין משכירין כיוצא בהם אלא הכל נוהגים להשאילם בחינם. ונברר מאן [מיהו] התנא הסבור כן? אמר רב אדא בר אהבה: ר' אליעזר היא, הסבור שאפילו ויתור אסור בנדרים. שאף דברים שאנשים עושים כרגיל ואינם מקבלים עליהם שכר — מכל מקום אסורים במודר מחבירו.

ג משנה המודר הנאה שלא יהנה מחבירו — אם רצה חבירו שוקל לו את שקלו, משלם עבור המודר את מחצית השקל למקדש, ופורע לו את חובו, ומחזיר לו את אבידתו ואין זה נקרא שמהנה אותו. מקום שנוטלין עליה על השבת אבידה שכר — תפול (תינתן) הנאה זו שמקבל עבור ההשבה להקדש.

ד גמרא ממה שהתירה המשנה לשלם חובות שונים עבור המודר בהנאה מסיקים: אלמא [מכאן] שכל התשלומים הללו נחשבים כאילו היו אברוחי ארי בעלמא [הברחת אריה בלבד] הוא, ושרי [ומותרת], כלומר, שאין מחשיבים זאת כנתינת דבר, אלא כאילו מסלק ממנו היזק ("אריה") שעתיד לקרות לו, ודבר כזה אינו נקרא הנאה אלא מניעת נזק.

ושואלים: מאן [מיהו] התנא הסבור שכל הדברים הללו אינם נחשבים אלא מניעת נזק? אמר רב הושעיא: זו