סקר
בבא מציעא - הפרק הקשה במסכת:







 

פירוש שטיינזלץ

א משנה המוציא שטר חוב על חברו, והלה, הלווה, הוציא שטר שזמנו מאוחר משטר ההלוואה ובו נאמר שהמלווה הזה מכר לו את השדה שלו. אדמון אומר: יכול הוא הלווה שיאמר: אילו הייתי חייב לך — היה לך להפרע את החוב שלך כשמכרת לי את השדה ולא היית צריך למכור שדה. וחכמים אומרים: זו אינה ראיה, שמא זה המלווה היה פקח, שמכר לו ללווה את הקרקע מפני שהוא יכול עכשיו למשכנו, שיש עכשיו קרקע ללווה ויוכל לגבותה בחוב.

ב גמרא שואלים: מאי טעמא דרבנן [מה הטעם של חכמים]? הלא שפיר קאמר [יפה אמר] אדמון! ומסבירים: באתרא דיהבי זוזי והדר כתבי שטרא [במקום שבו נותנים קודם כסף ורק אחר כך כותבים שטר מכירה] כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חולקים] דמצי אמר ליה [שיכול הלווה לומר לו למלווה]: היה לך לפרוע את שלך כשמכרת לי את השדה, שכאשר קיבלת ממני כסף היה לך לומר שכסף זה אינו עבור השדה אלא עבור תשלום ההלוואה.

כי פליגי [כאשר נחלקו], הרי זה באתרא דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי [במקום שכותבים שטר ואחר כך נותנים כסף]. אדמון סבר: איבעי ליה למימסר מודעא [היה צריך לו למלווה למסור מודעה] ולהודיע מראש בפני עדים שהשטר הזה בטל, ואת הכסף הוא לוקח עבור ההלוואה. ורבנן סברי [וחכמים סבורים] שיכול הוא לומר: חברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה [חברך חבר יש לו, וחבר של חברך גם כן חבר יש לו] והיה הדבר נודע ללווה, ולא היה קונה ממנו את השדה, ולכן לא מסרתי מודעה.

ג משנה שנים שהוציאו שטר חוב זה על זה, שכל אחד מחזיק בידו שטר שחבירו חייב לו — אדמון אומר, יכול בעל השטר המאוחר לומר: אילו הייתי חייב לך — כיצד אתה לוה ממני?! הלא היית צריך לתבוע את פרעון החוב! ואם כן ראיה היא ששטרך מזוייף. וחכמים אומרים: זה גובה שטר חובו, וזה גובה שטר חובו.

ד גמרא אתמר [נאמר] שחלקו אמוראים בבעיה הבאה: שנים שהוציאו שטר חוב זה על זה באותו סכום. רב נחמן אמר: זה גובה וזה גובה. רב ששת אמר: הפוכי מטרתא [להפוך, להחליף, שקים של חמור מצד לצד] למה לי, שהרי אותו סכום יעבור מזה לזה ומזה לזה. אלא, זה עומד בשלו וזה עומד בשלו.

ומסבירים: דכולי עלמא [לדעת הכל] אם היו השדות שהם אחריות לחובות הללו עידית ועידית, או בינונית ובינונית, זיבורית וזיבורית — ודאי הפוכי מטרתא [הפיכת שקים] הוא ואין טעם בהחלפה מיותרת זו.

כי פליגי [כאשר נחלקו], הרי זה באופן דאית ליה לחד [שיש לו לאחד] בינונית ולחד [ולאחד] זיבוריתרב נחמן סבר: זה גובה וזה גובה. וטעמו, קסבר [סבור הוא] בשלו, בשל הלווה, הן שמין, שמעריכים עידית בינונית וזיבורית בנכסיו של הלווה, שהמובחר שביניהם נחשב לעידית והוא הדין לגבי בינונית וזיבורית, לכן

אתי [בא] בעל הזיבורית וגבי ליה [וגובה לו בחובו] את הבינונית מנכסי החייב לו, שכך דינו של בעל חוב שגובה מבינונית דהוה גביה [שהיא לגביו] עידית, שהרי נכסיו שלו כולם זיבורית ונמצא מרויח שדה שהוא מובחר, ואתא [ובא] ההוא, בעל החוב השני ושקיל [ולוקח] מן הזיבורית, שהרי בינונית שלקח ממנו הראשון נחשבת לגבי הראשון עידית, ואם כן, כאשר שניהם גובים אין הם גובים אותו דבר עצמו.

ורב ששת אמר: הפוכי מטרתא [הפיכת שקים] למה לי, קסבר [סבור הוא] בשל כל אדם הן שמין, שבינונית יש לה טיב קבוע בכל מקום, ושני בעלי החוב נוטלים מבינונית סתם, וסוף סוף כי אתי ההוא [כאשר בא זה, השני] את הבינונית דנפשיה קשקיל [של עצמו הוא לוקח], שקודם גבה ממנו הראשון בינונית בחובו, והוא חוזר וגובה ממנו אותה בינונית עצמה, ולכן אין טעם בתהליך זה.

ושואלים: ולדעת רב נחמן מאי חזית דאתי [מה ראית שבא] בעל הזיבורית לגבות ברישא [בתחילה] והוא מקבל בינונית (שבתוך נכסיו היא עידית), וכשהוא נותן את הבינונית, מדוע לא ליתי [יבוא] בעל הבינונית ברישא [תחילה] וליגבי [ויגבה] זיבורית, שהרי אין לו שדה אחר חוץ מהזיבורית הזו, וליהדר וליגבי ניהליה [ושיחזור ויגבנה לו], שהרי עכשיו לאחר שגבה את הזיבורית נמצא שהבינונית שלו היא כעידית, והזיבורית כבינונית, ויתן למלווה זיבורית זו, ואם כן לא הועיל חילוף זה כלל!

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא דקדים תבעיה [שהוא, בעל הזיבורית, קדם ותבע אותו תחילה]. ומקשים: סוף סוף כי אתו למגבי, בהדי הדדי קאתו [כאשר הם באים לגבות, ביחד הם באים] ויחזירו אותו שדה עצמו מזה לזה!

אלא, יש לפרש אחרת לא צריכא [נצרכה] המחלוקת אלא במקרה דאית ליה לחד [שיש לו לאחד מהם] עידית ובינונית, ואית ליה לחד [ויש לו לאחד] זיבורית בלבד — מר [חכם זה, רב נחמן] סבר: בשלו הן שמין, ובעל הזיבורית מרויח, שאם הוא קודם לגבות — הוא גובה בינונית מחבירו, ומשלם אחר כך זיבורית (שהיא בינונית שלו), ואם האחר קודם — הרי ההוא נוטל בעל כרחו זיבורית, והשני גובה ממנו בינונית. ומר [וחכם זה רב ששת] סבר: בשל כל אדם הן שמין, ולכן עליהם להחזיר זה לזה אותה בינונית.

תנן [שנינו במשנה], וחכמים אומרים: זה גובה וזה גובה, ולכאורה זה כנגד דברי רב ששת! תרגמה [הסבירה, את משנתנו] רב נחמן עצמו אליבא [לשיטתו] של רב ששת: כגון שלוה זה לעשר שנים וזה לחמש שנים ואז יש משמעות לזה שכל אחד גובה לפי השטר שבידו.

ודנים: היכי דמי [כיצד היה הדבר בדיוק]? אילימא [אם תאמר] שהראשון לווה לעשר שנים, והשני לחמש, האם בהא לימא [בזו יאמר] אדמון: אילו הייתי חייב לך כיצד אתה לוה ממני? הא [הרי] לא מטא זמניה [הגיע זמנו] של השטר הראשון להפרע ושמא נצרך לו למלווה כסף במשך חמש השנים הללו, ולכן לוה, ויחזיר כאשר יגיע זמן הפרעון. אלא תאמר שהראשון לוה לחמש שנים, והשני לעשר שנים.

ונברר: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי דמטא זמניה [אם שהגיע כבר זמנו], שהיה זמנה של הלוואה השניה לאחר זמן הפרעון של השטר הראשון — אם כן מאי טעמא דרבנן [מה באמת הטעם של חכמים], שבודאי לא היה צריך ללוות ממנו, אלא לגבות את שטרו. ואי [ואם] שלא מטא זמניה [הגיע זמנו] הא [הרי] לא מטא זמניה [הגיע זמנו] — ושמא הוא נזקק בינתיים לכסף, ומאי טעמא [ומה הטעם] של אדמון?

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא דאתא בההוא יומא דמשלם [שבא בדיוק באותו יום שבו נשלמו] חמש השנים של ההלוואה הראשונה. ובכך נחלקו, מר סבר: עביד איניש דיזיף ליומיה [חכם זה, חכמים, סבורים שעשוי אדם שילווה הלוואה אפילו ליום אחד], ומר סבר [וחכם זה, אדמון סבור]: לא עביד איניש דיזיף ליומיה [אין אדם עשוי שילווה ליומו], ואם היה זמן הפרעון באותו יום, היה ממתין עד שיקבל את כספו.

רמי בר חמא אמר: הכא ביתמי עסקינן [כאן ביתומים אנו עוסקים], שמת אחד מבעלי החובות ולא השאיר קרקעות, דיתמי מיגבא גבי אגבויי [שיתומים גובים] מאחרים את חובות אביהם אבל לא מגבינן מינייהו [גובים מהם] ממטלטלים או חובות שחייבים להם. ולכן יש משמעות לדברי חכמים שכל אחד יגבה לפי שטרו. ומקשים: והא [והרי] "זה גובה וזה גובה" קתני [שנה], ששניהם גובים ולפי פירוש זה רק היתומים גובים! ומשיבים: הכוונה היא שזה גובה, וזה ראוי לגבות ואין לו.

אמר רבא: שתי תשובות בדבר לדחות הסבר זה, חדא [אחד]: שהלא "זה גובה וזה גובה" קתני [שנה], משמע ששניהם גובים בפועל. ועוד, לגבינהו ארעא ליתמי וליהדר וליגבינהו מינייהו [שיתן קרקע ליתומים ויחזור ויגבה אותה מהם], כדברי רב נחמן. שאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: יתומים שגבו קרקע בחובת אביהן — בעל חוב חוזר וגובה אותן מהן. ומעירים: אכן, קשיא [קשה הדבר] לרמי בר חמא.

ושואלים: ולוקמה דאית להו ליתמי [ושנעמיד, נפרש, כשיש להם ליתומים] זיבורית, ואית ליה לדידיה [ויש לו לעצמו], לבעל השטר האחר עידית ובינונית, דאזלי יתמי גבו [שהולכים היתומים וגובים] בינונית ומגבו ליה הם מגבים לו] זיבורית, דאי נמי [שאם גם כן] תאמר שבדרך כלל בשל כל אדם הן שמין, והיה לו לגבות מבינונית, הא [הרי אמרו] שאין נפרעין מנכסי יתומים אלא מזיבורית בלבד!

ומשיבים: הני מילי היכא [דברים אלה אמורים דווקא היכן] שלא תפס המלווה נכס אחר בחובו מן היתומים, אבל היכא [במקום] שתפס ולקח בינונית — תפס וכאן כשהקרקע היא בידו, הרי זה כתפס בינונית, ובאופן כזה אין משמעות כשגובים זה מזה.

ה משנה שלש ארצות הן לענין נשואין בתוך ארץ ישראל, שכל אחת מהן נחשבת כמקום מיוחד לעצמו, והן: יהודה ועבר הירדן והגליל, ואם נשא אשה באחת מארצות אלה — אין מוציאין אף מעיר לעיר בארץ אחרת וכן מכרך לכרך אחר, שכשרוצה לגור בארץ אחרת אינו יכול לכוף את אשתו לצאת עמו. אבל באותה הארץ — מוציאין מעיר לעיר ומכרך לכרך, לפי הצורך.

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר