שוקל לו את שקלו, שמותר לו לתת עבור חבר זה את מחצית השקל למקדש מכספו, ופורע לו את חובו, שאם המודר חייב ממון יכול חבירו לפרוע לו, ומחזיר לו אבידתו. ובמקום שנוטלין שכר על השבת אבידה — תפול הנאה שמשלמים עבור ההשבה להקדש.

ודנים בדבר, בשלמא [נניח] מה ששוקל לו את שקלו — מצוה קעביד [הוא עושה בכך], אבל אין זו הנאה ישירה לזה שנתן עבורו, שגם אם לא היה נותן כלל, אינו מפסיד, שכל אדם מישראל גם אם אינו נותן שקל יש לו חלק בקרבנות הציבור. דתנן [שכן שנינו במשנה]: תורמין כאשר מוציאים הגזברים את השקלים שבלשכה לצורך קרבנות הציבור, לא רק עבור אלה ששקליהם מצויים שם, אלא גם על האבוד (ששקלו נאבד) ועל הגבוי כבר אלא שעדיין לא הגיע שקלו למקדש, ועל העתיד לגבות גם אם לא ייגבה בפועל. וכיון שכך, בעצם לא גרם לו כל הנאה.

ומחזיר לו אבידתו — נמי [גם כן] מצוה קעביד [הוא עושה] בהשבת האבידה. אלא יש לתמוה על פורע לו את חובו, הא קמשתרשי ליה [הרי הוא מרויח לו], שלולא פרע את חובו היה החבר צריך לשלם משלו, והרי זה כאילו נתן לחבר כסף!

אמר רב אושעיא: הא מני [זו כשיטת מי היא]? — כשיטת חנן היא שאמר במשנתנו: איבד את מעותיו. שכאן מדובר בחוב כגון זה, שאדם פורע חוב עבור חבירו כאשר החייב יכול שלא לפרעו כלל. ונמצא שההנאה היא למלווה ולא לחייב.

ורבא אמר: אפילו תימא רבנן [תאמר כדעת חכמים], הכא במאי עסקינן [כאן, במה אנו עוסקים], כגון שלוה אותו חבר על מנת שלא יצטרך לפרוע, אלא כשירצה — יפרע. ובמקרה כזה אם מודר הנאה פרע — הרי עשה טובה למלווה, אבל הלווה לא נהנה מכך.

ומפרשים את ההסברים הללו: בשלמא [נניח] רבא לא אמר כרב אושעיא בפירוש המשנה בנדרים — יש לו טעם לדבר: דמוקים לה כרבנן [שהוא מעמיד לפי זה אותה, את המשנה, כדעת חכמים] ולא רק כרב חנן. אלא רב אושעיא, מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כרבא שמדובר בהלוואה שלא על מנת לפרוע? ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך רב אושעיא: בהלוואה שכזו נהי [אם אמנם] שהנאה לית ליה [אין לו] ללווה, שהרי אינו חייב לפרוע חובו בזמן מסויים, מכל מקום