מאי [מה] החזרה וההדגשה למקום שאמה? שמעת מינה [לומד אתה מכאן] כי במקרה של גירושין הולכת הבת אצל האם, לא שנא [אינו שונה] גדולה ולא שנא [ואינו שונה] קטנה.

א שנינו במשנה שאם היו שנים מחוייבים במזונות הבת לא יאמרו שניהם שהם שותפים בהזנתה, אלא כל אחד ממלא אחר התחייבותו לעצמו.

מסופר מעשה: ההוא גברא דאוגר ליה ריחיא לחבריה [אדם אחד שהשכיר לו ריחיים לחבירו] בשכר טחינה, ששוכר הריחיים קיבל עליו כתשלום דמי השכירות לטחון מה שיצטרך המשכיר לעצמו. לסוף איעתר, זבין ריחיא וחמרא [בסוף התעשר המשכיר וקנה ריחיים נוספות וחמור] ולא הזדקק עוד לטחינתו של השוכר,

אמר ליה [לו]: עד האידנא [עכשיו] הוה טחיננא גבך [הייתי טוחן אצלך] וזה היה שכרי, השתא הב [עכשיו תן] לי אגרא [שכר] עבור הריחיים. אמר ליה [לו] השוכר: מיטחן טחיננא לך [אני טוחן בשבילך] ולכך הסכמתי, אבל לא למתן שכר.

סבר [חשב] רבינא למימר [לומר]: היינו מתניתין [זוהי ההלכה האמורה במשנתנו] לא יאמרו שניהם "הרי אנו זנין אותה כאחד", אלא אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות. שמכאן רצה ללמוד, שאף שהתנאי היה לתת מזונות לבת, הרי כאשר השתנו הנסיבות נותן הוא דמי מזונות. ואף כאן יתן לו השוכר דמי הטחינה.

אמר ליה [לו] רב עוירא לרבינא: מי דמי [האם דומה] הדבר? התם, חד כריסא אית [שם, כרס אחת יש] לה, תרתי כריסתא לית [שתי כריסות אין] לה, ולכן אין אפשרות בפועל ששניהם יזונו אותה, ואולם הכא, מצי אמר ליה [כאן, יכול לומר לו] השוכר: טחון בריחיים האחרות אותן קנית וזבין [ומכור] לאחרים, ואילו בריחיים בהן אני טוחן טחון ואותיב [ושמור] לאכילתך, וכיון שאפשר שימשיך לטחון אצלו בפועל — אין השוכר חייב לשנות מתנאי ההסכם.

ומעירים: ולא אמרן [אמרנו] אלא דלית ליה טחינא לריחיא [שאין לו לשוכר טחינה אחרת לריחיים שלו], וטחינה זו בשביל המשכיר מספקת לשוכר, ולולא זה יהיו הריחיים בטלות ממלאכה, אבל אם אית ליה טחינא לריחיא [יש לו טחינה לריחיים] בשביל אחרים די צורכו, ויכול לבקש תשלום עבור הטחינה הזו ולשלם דמי שכירות, אלא שמתעקש על קיום תנאי ההסכם — כגון זו כופין אותו על מדת סדום, שבכל דבר שאדם אינו מפסיד ואחר גם נהנה משלו — כופים אותו שלא ינהג ברשעות סתם כמנהג סדום.

ב משנה אלמנה שאמרה: אי אפשי (אין רצוני) לזוז מבית בעלי אלא להשאר שם — אין היורשין יכולין לומר לה: "לכי לבית אביך ואנו זנין אותך", אלא זנין אותה בבית בעלה, ונותנין לה מדור (מקום לדור) לפי כבודה.

אבל אם אמרה: "אי אפשי לזוז מבית אבא" ואתם תביאו לי מזונותי לשם — יכולין היורשין לומר לה: אם את דרה אצלנו בבית אבינו — יש ליך (לך) מזונות מן הנכסים שירשנו מאבינו, ואם אין את אצלנו — אין ליך (לך) מזונות.

אם היתה טוענת שאינה רוצה לדור בבית בעלה המנוח מפני שהיא ילדה (צעירה) והן היתומים ילדים, ואין הדבר נאה שיהיו בבית אחד — זנין אותה והיא בבית אביה.

ג גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: אלמנה שנשארה בבית בעלה משתמשת במדור (בדירה) כדרך שהיתה משתמשת בחיי בעלה. ומשתמשת בעבדים ושפחות כדרך שמשתמשת בהם בחיי בעלה. בכרים וכסתות כדרך שמשתמשת בחיי בעלה. בכלי כסף ובכלי זהב כדרך שמשתמשת בחיי בעלה. ואין נוטלים ממנה דבר ממה שהיתה נוהגת בחיי הבעל. שכך כתב לה בנוסח הכתובה: "ואת תהא יתבת [תהיי יושבת] בביתי ומיתזנא [וניזונת] מנכסי כל ימי מגר ארמלותיך [מגורי אלמנותך] בביתי".

תני [שנה] רב יוסף: הלשון "בביתי" בא למעט ולומר — ולא בבקתי (בבקתה שלי), שאם היה הבית קטן ביותר, אינה יכולה לחייב את היורשים שתמשיך לדור שם איתם.

אמר רב נחמן: יתומים שמכרו מדור אלמנה — לא עשו ולא כלום.

ושואלים: ומאי שנא [ומה שונה הדבר] ממה שאמר ר' אסי בשם ר' יוחנן? שאמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטין (נכסים שאינם יותר מכדי מזון הבנות), אף על פי שהדין הוא שנכסים מועטים משאירים לצורך מזון היתומות, מכל מקום מה שמכרו — מכרו. הרי שאף שנהגו שלא כראוי — המכר קיים. ומדוע אין מכירת מדור האלמנה מתקיימת?

ומשיבים: התם לא משתעבדי [שם אין הנכסים משתעבדים] לה מחיים, שהשעבוד לצורך מזון הבנות חל רק משעת מותו של אביהן ולא קודם לכן, ואילו הכא משתעבדי [כאן משתעבדים] לה הנכסים גם מחיים, שהרי עוד בחייו היה צריך לתת לה מקום לדור בו, ולכן לא עשו ולא כלום.

אמר אביי: נקיטינן [מוחזקים אנו]: מדור אלמנה שנפל — אין היורשין חייבין לבנותו מחדש,

שאינם חייבים אלא להחזיקה במקום שהיה משועבד לה, אבל כשלעצמם אינם צריכים לדאוג לה לדירה. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: מדור אלמנה שנפל — אין היורשין חייבין לבנותו. ולא עוד, אלא אפילו היא אומרת "הניחוני ואבננו משלי" — אין שומעין לה, ואין הם חייבים לקבל את דבריה.

בעי [שאל] אביי: אם שיפצה (תיקנה) את הדירה, ולא בנתה אותה מחדש, מאי [מה הדין], האם יכולים היורשים לומר לה שכיון שהבית דורש שיפוץ הרי זה כמו שנפל ותצא ממנו, או כיון שעדיין הוא יכול לעמוד אינם יכולים למונעה מלדור בו ואף לשפצו? לשאלה זו לא היתה תשובה, והריהי תיקו [תעמוד] במקומה.

ד שנינו במשנה: אמרה האלמנה ליורשים אי אפשי (אין רצוני) לזוז מבית אבא, ורצוני להיות שם ולקבל שם גם את מזונותי — אין היורשים חייבים במזונותיה.

ושואלים: מדוע הדבר כך, וליתבו [ושיתנו] לה כי יתבה התם [כאילו היתה יושבת שם] בבית בעלה? ומשיבים: מסייע ליה [לו] הדבר לרב הונא. שאמר רב הונא: ברכת הבית ברובה, שהברכה בבית היא לפי רוב האנשים המצויים שם, שכאשר מצויים בבית אנשים רבים יותר ההוצאות לכל נפש קטנות יותר. ולכן אומרים היורשים לאשה, שאם תשאר גם היא בבית — אין הוצאה מרובה עבורה אבל בהמצאת מזונות לעצמה, מתרבה ההוצאה.

ושואלים: אם כן, וליתבו [ושיתנו] לה מזונות בבית אביה ויפחיתו לה מהם לפי מה שיכולים להרוויח בברכת הבית? ומשיבים: הכי נמי [לכך גם כן] כוונת המשנה, שרשאים להפחית לה לפי החשבון, ולא שימנעו ממנה לגמרי את מזונותיה.

אמר רב הונא: לשון חכמים ברכה, לשון חכמים עושר, לשון חכמים מרפא. כלומר, המדקדק בלשון חכמים יכול ללמוד מדבריהם נוסף לעצם ההלכה גם את כל הדברים הללו. כיצד? ברכה — הא דאמרן [זו שאמרנו], שמתוך לשון חכמים למדים על דרך ברכת הבית.

לשון חכמים עושר — דתנן [שכן שנינו במשנה]: המוכר פירות לחבירו, אם משך הקונה את הפירות ולא מדד — קנה, אם מדד ולא משך — לא קנה. ואם היה הקונה פקח ורוצה להבטיח לעצמו שלא יחזור בו המוכר — שוכר את מקומו ואז קונה מיד משעת המדידה. הרי למדים מכאן ענין של עצה בענייני ממונות.

לשון חכמים מרפא — דתנן [שכן שנינו במשנה]: לא ילעוס אדם חטין ויניח על גבי מכתו בפסח, מפני שהחטים מחמיצות על ידי כך, ובדרך אגב למדים מלשון חכמים זו שחיטים לעוסות מועילות למכה, והרי כאן ענין של מרפא.

ה תנו רבנן [שנו חכמים], בשעת פטירתו של רבי אמר: לבני אני צריך. נכנסו בניו אצלו. אמר להם בצוואתו: הזהרו בכבוד אמכם. ועוד אמר: נר שלי יהא דלוק במקומו, שולחן יהא ערוך במקומו, מטה תהא מוצעת במקומה. יוסף חפני שמעון אפרתי — הם שמשוני בחיי, והם ישמשוני במותי.

ומבארים את הדברים ביחס למה שאמר להם הזהרו בכבוד אמכם, ושואלים: כיבוד אם הלא מצוה דאורייתא [מן התורה] היא, דכתיב [שנאמר]: "כבד את אביך ואת אמך" (שמות כ, יב)! ומשיבים: אשת אב הואי [היתה], כלומר לא אמם היתה אלא אם חורגת, ולכן הוצרך להזהירם על כבודה.

ושואלים: הלא החובה לכבד את אשת האב נמי דאורייתא [גם כן מן התורה] היא, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: "כבד את אביך ואת אמך" ויש בכתוב זה ביטויים הבאים לרבות, "את אביך" — "את" בא לרבות זו אשת אביך, "ואת אמך" — "את" בא לרבות, זו בעל אמך, כלומר, אב חורג, וי"ו יתירה (של "ואת") — לרבות את אחיך הגדול!

ומשיבים: הני מילי [דברים אלה אמורים] שחייב לכבד את אשת אביו הוא דווקא מחיים, בחיי האב ומשום כבודו. אבל לאחר מיתה — לא, ולכן הצטרך רבי להזהיר את בניו על כך.

ומה שציוה אותם "נר יהא דלוק במקומו, שולחן יהא ערוך במקומו מטה תהא מוצעת במקומה", מאי טעמא [מה טעם] הדבר? כל בי שמשי [בין השמשות של ערב שבת] הוה אתי לביתיה [היה רבי בא לביתו] כבחייו, ולכן הוצרך לכל אלו.

ואגב זה מסופר: ההוא בי שמשא אתאי שבבתא, קא קריה אבבא [פעם אחת בין השמשות בערב שבת באה שכנה ודפקה על הדלת], אמרה אמתיה [שפחתו]: שתיקו [שתקי], שרבי יתיב [יושב]. כיון ששמע רבי את דבריה, שוב לא אתא [בא], כדי שלא להוציא לעז על צדיקים הראשונים שלא התגלו בפני משפחתם לאחר מותם.

ועל מה שאמר "יוסף חפני שמעון אפרתי הם שמשוני בחיי והם ישמשוני במותי". סבור מינה בהדין עלמא [חשבו מכאן שבעולם הזה], הוא דקאמר [שאמר] שחשבו שהתכוון לומר שהם יהיו המטפלים בקבורתו, כיון דחזו דקדים ערסייהו לערסיה [שראו שקדמה מיטתם למיטתו, שהם מתו לפניו], אמרי [אמרו]: שמע מינה לההוא עלמא [למד מכאן לאותו עולם, לעולם הבא] הוא דקאמר [שאמר], שהם ישמשו אותו גם כן לאחר מותו.

והאי [וזה] שאמר הכי [כך] — כדי שלא לימרו [יאמרו] הבריות: מילתא הואי להו [דבר מגונה היה בהם] ועד האידנא נמי [עכשיו גם כן] זכותו של רבי הוא דאהניא להו [היא שהועילה להם] שלא מתו בחטאם, וכיון שמת רבי שוב לא הגנה עליהם זכותו ומתו, ולכן הודיע שמתו כדי שיתלוו עימו במותו.

ו ועוד אמר להן רבי למשמשיו: לחכמי ישראל אני צריך. נכנסו אצלו חכמי ישראל, אמר להן: "אל תספדוני בעיירות,