לא, פה מדובר בשטרי פסיקתא [פסיקה] שבהם נקבעים הסכומים שמבטיחים המחותנים מצד החתן ומצד הכלה, ושטרות אלה למרות שאין בהם קנין — הרי הם תקפים כאילו היה בהם קנין. וכדברי רב גידל, ש

אמר רב גידל אמר רב: כאשר דנים המחותנים ביניהם ואומרים: כמה אתה נותן לבנך? ואומר האב: כך וכך. ושואל לאבי הכלה: וכמה אתה נותן לבתך? ומשיב: כך וכך. אם מתוך כך עמדו וקידשו — הרי קנו בשעת קידושין את כל מה שנאמר בתנאים הללו של ההורים. הן הן הדברים הנקנין באמירה, שאינם צריכים קנין או שטר מפורש, אלא הבטחה בלבד יש בה כדי לחייב.

ושואלים: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: כתב לכהן שרוצה לפדות את בנו אצלו: "שאני חייב לך חמש סלעים" — הרי חייב ליתן לו חמש סלעים, ובנו אינו פדוי. ולדעת ריש לקיש, אם הבן אינו פדוי בכך, מפני מה חייב לתת לו, והרי לא היה ממש בשטר זה!

ומשיבים: שאני התם [שונה שם] שהוא משועבד ליה מדאורייתא [לו מן התורה] לפדות גם בלי שיכתוב זאת בשטר. ומקשים: אי הכי, אמאי [אם כך, מדוע] כתב שטר כלל? ומשיבים: כדי לברר לו כהן, להודיע שרוצה לפדות את בנו אצל כהן זה, ולא אצל אחר.

ומשיבים: אי הכי [אם כך], בנו אמאי [מדוע] אינו פדוי? הרי כתב לו שטר ומשועבד לכך מן התורה! ומשיבים: כדברי עולא. שאמר עולא: דבר תורה (מדין תורה) — בנו פדוי לכשיתן את הכסף, ומאי טעמא [ומה טעם] אמרו שבנו אינו פדוי? — גזירה שמא יאמרו פודין בשטרות בלבד, שיוכל לתת לפדיון בנו גם שטר חוב על אחר הנמצא בידו, והתורה אמרה שפדיון הבן אינו אלא בכסף.

אמר רבא: מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש היא כתנאי [כמחלוקת תנאים] אחרת שנחלקו בבעיה דומה: ערב היוצא אחר חיתום שטרות, כלומר, שלאחר שנחתם השטר כתב אדם שהוא ערב לחוב הזה, במקרה זה — גובה המלווה רק מנכסים בני חורין של הערב שמאחר שלא היתה הערבות חלק מן השטר ממש, הרי זה כמלוה על פה שאין גובים אותו מנכסים משועבדים.

ומסופר: מעשה כגון זה בא לפני ר' ישמעאל, ואמר: גובה מנכסים בני חורין. אמר לו בן ננס: אינו גובה לא מנכסים בני חורין ולא מנכסים משועבדים, שמה שכתב הערב אין לו ערך משפטי כלל.

אמר לו ר' ישמעאל: למה? אמר לו בן ננס: הרי שהיה חונק את חבירו בשוק ותובע ממנו שיחזיר לו כסף שחייב לו, ומצאו חבירו של הנחנק ואמר לו לחונק: הנח לו, ואני אתן לך מה שאתה תובע ממנו. הרי למרות שהתחייב — פטור מלשלם, ומדוע — שלא על אמונתו הלוהו, שהרי ההלוואה מתחילה לא היתה על סמך האמונה שהאמין בחבר שיפרע לו, שהרי חבר זה בא והבטיח רק לאחר מכן, ולכן אין כאן התחייבות כלל, וכן הוא גם במקרה של ערב לאחר חיתום שטרות.

ואם כן, לימא [האם לומר] במחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש הראשונה, שר' יוחנן שאמר כדברי ר' ישמעאל שיש ממשות בהתחייבות זו שקיבל על עצמו, וריש לקיש שאמר כדברי בן ננס.

ודוחים: אליבא [לפי שיטת] בן ננס כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] שאם כתב לו בשטר "חייב אני לך מנה" שהתחייבות כזו אינה התחייבות,