תא שמע [בוא ושמע] פתרון לכך ממה שאמר ר' זירא אמר שמואל: מציאת אלמנה לעצמה. אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] כי "הניזונת" תנן [שנינו] — אם כן שפיר [יפה] שיש מקרים שניזונת ויש כאלה שאינה ניזונת, ואפשר לומר ששמואל מדבר במקרה מיוחד, כאשר אינה ניזונת ולכן מציאתה לעצמה. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] כי "ניזונת" תנן [שנינו], כלומר, שחייבים היתומים לזונה במקום הבעל, אם כן ניהוו [שיהיו] היורשים כבעל לכל דבר, ולכן: מה לגבי בעל מציאת אשה לבעלה, הכא נמי [כאן גם כן] מציאת אשה ליורשים!

ודוחים: לעולם אימא [אומר] לך: כי "ניזונת" תנן [שנינו] ולמרות זה דברי שמואל קיימים בכל מקרה, כי טעמא מאי אמור רבנן [מה טעם אמרו חכמים] כי מציאת אשה לבעלה — כדי שלא תהוי [תהא] לה איבה עימו, שלא יסתכסכו בגלל כסף שיש בידה שאין הוא בטוח לגבי מקורו, ולכן תיקנו שתהא מציאתה לו כדי שיהיה שלום ביניהם. ואולם הני [אלה] היורשים — תהוי להו [שתהיה להם] איבה, וכיון שהם מחוייבים בתשלום מזונות בכל מקרה, לפיכך אין חייבים לדאוג במיוחד לשלום ביניהם.

אמר ר' יוסי בר חנינא: כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה (המנויות לעיל כתובות נט, ב), גם אלמנה עושה ליורשים, חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו, שהן מלאכות של חיבה שאשה עושה לבעלה דווקא.

אמר ר' יהושע בן לוי: כל מלאכות שהעבד עושה לרבו — אף תלמיד עושה לרבו, חוץ מהתרת (לו) מנעל, שהיא פעולה בזויה, שאז הוא נראה כעבד, ולא כתלמיד.

אמר רבא: לא אמרן [אמרנו] דבר זה אלא במקום שאין מכירין אותו ואפשר שיחשבו שהוא עבד, אבל במקום שמכירין אותו — לית לן [אין לנו] בה איסור, שהכל יודעים שאינו עבד. אמר רב אשי: ובמקום שאין מכירין אותו נמי [גם כן] לא אמרן [אמרנו] שאינו מתיר מנעל רבו אלא בשעה שהוא לא מנח [מניח] תפלין, אבל בשעה שהוא מנח [מניח] תפלין — לית לן [אין לנו] בה איסור, כי מאחר וידוע שעבד אינו מניח תפילין, הרי מוכח שאינו עבד.

אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: כל המונע תלמידו מלשמשו — כאילו מונע ממנו, מן התלמיד, חסד. שנאמר: "למס מרעהו חסד" (איוב ו, יד), שהוא מפרשו בדרך זו: מי שמונע ("למס" כמו ממיס, מסיר) עצמו מלקבל טובה מרעהו — מונע ממנו את מצוות החסד שצריך עושה החסד לעשות. רב נחמן בר יצחק אומר: אף פורק ממנו מן התלמיד יראת שמים, שנאמר בהמשך אותו כתוב: "ויראת שדי יעזוב" (איוב ו, ד).

אמר ר' אלעזר: אלמנה שתפסה מטלטלין במזונותיה (לצורך המזונות) — מה שתפסה תפסה ואין מוציאים מידה. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: אלמנה שתפסה מטלטלין במזונותיה — מה שתפסה תפסה.

וכן כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר: מעשה בכלתו של ר' שבתי שתפסה דסקיא (שק עור) מלאה מעות לצורך מזונותיה, ולא היה כח ביד חכמים להוציא מידה, שהרי כפי שאמרנו — מה שתפסה תפסה.

אמר רבינא: ולא אמרן [אמרנו] שאין מוציאים מידה, אלא כאשר תפסה למזוני [לצורך מזונות], אבל אם תפסה לצורך כתובה — מפקינן מינה [מוציאים ממנה].

מתקיף לה [מקשה על כך] מר בר רב אשי: מאי שנא [במה שונה] שאם תפסה לצורך כתובה שמוציאים ממנה? — שכתובה נוטלת ממקרקעי [מקרקעות] ולא ממטלטלי [ממטלטלים] אולם, מזונות נמי [גם כן] הלא התקנה היא שנוטלת ממקרקעי [מקרקעות] ולא ממטלטלי [ממטלטלים]! אלא כשם שאתה אומר שאם תפסה למזוני [לצורך מזונות] מאי [מה] שתפסה — תפסה, הכי נמי [כך גם כן] תאמר כאשר תפסה לצורך כתובה!

אמר ליה [לו] רב יצחק בר נפתלי לרבינא: הכי אמרינן משמיה [כך אמרנו משמו] של רבא כוותיך [כמותך, כשיטתך], שאם תפסה מטלטלים לצורך כתובה, מוציאים מידה.

אמר ר' יוחנן משמיה [משמו] של ר' יוסי בן זימרא: אלמנה ששהתה שתים ושלש שנים לאחר מות בעלה, ולא תבעה מזונות מיורשי הבעל — איבדה מזונות. שאנו אומרים שכיון שלא תבעה, ודאי מחלה עליהם.

ודנים בלשון מימרה זו: השתא [עכשיו, הרי] אם שהתה שתים (שתי שנים) ולא תבעה — איבדה מזונותיה, אם כן, כאשר לא תבעה שלש שנים, מיבעיא [נצרכה] לומר?! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]; כאן — בעניה שאינה יכולה להתפרנס משל עצמה אלא זמן קצר, אם כן שנתיים זמן ארוך הוא, ואם לא תבעה בתוך זמן זה — ודאי מחלה, ואילו כאן — בעשירה שיכולה לשהות שנתיים ולהתפרנס משל עצמה, ורק אם שהתה שלוש שנים משמע שמחלה על המגיע לה.

אי נמי [או גם כן] יש לומר כי כאן — בפרוצה, אשה שאיננה צנועה כל כך, ואינה מתביישת לבוא ולתבוע, ואם לא תבעה בתוך שנתיים — ודאי מחלה, ואילו כאן — בצנועה, שמתביישת לתבוע ודוחה עד לשלוש שנים את תביעתה למזונות.

אמר רבא: לא אמרן [אמרנו] הלכה זו אלא למפרע, כלומר, שאיבדה את דמי המזונות שלא תבעה עד עכשיו, אבל להבא, מזמן תביעה ואילך, יש לה.

בעי [שאל] ר' יוחנן שאלה זו, יתומים אומרים: נתננו לה מזונות, והיא אומרת: לא נטלתי, על מי מהם להביא ראיה לדבריהם?