כל דבר מלוח שבא (נתבשל) כבר בחמין מלפני השבת — שורין אותו בחמין אף בשבת, וכל שעדיין לא בא בחמין מלפני השבת — מדיחין (רוחצים) אותו בחמין בשבת, אך אין שורים. חוץ מן המליח הישן או הדג קולייס האיספנין שהדחתן בחמין זו היא גמר מלאכתן, שאם מדיחן בחמין הרי זה כאילו בישלם בשבת, לפי שאינם צריכים לבישול נוסף. ומכאן נלמד לענייננו, שביצה שנתגלגלה, כיון שנעשתה בכך ראויה לאכילה הרי עובר בכך משום בישול. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד ממנה] שכן היא משמעות הדברים.

א שנינו במשנה שלדעת התנא הראשון לא יפקיענה (יעטוף אותה) את הביצה בסודרין שנתחממו בשמש כדי לחממה, ור' יוסי מתיר. ושואלים: והא דתנן [וזו ששנינו במשנה] נותנין תבשיל לתוך הבור בשבת בשביל שיהא שמור מן החום, וכן נותנים את המים היפים (הטובים) לשתיה בתוך המים הרעים (שאינם ראיים לשתיה) בשביל שיצננו בתוכם. וכן את הצונן (מים צוננים) מותר להניח בחמה בשביל שיחמו המים. לימא [האם נאמר] שמשנה זו כשיטת ר' יוסי במשנתנו היא ולא כשיטת רבנן [חכמים, התנא הראשון]?

שהרי חכמים אסרו לחמם דברים מכוח השמש! אמר רב נחמן: בחמה עצמה — דכוליה עלמא לא פליגי דשרי [הכל אינם חלוקים ודעתם שמותר] להניח דברים לחמם בה, שהרי ודאי אין זו אש, ואין זו דרך בישול. וכן בתולדות האור (האש), דברים שנתחממו מכוח האש כוליה עלמא לא פליגי דאסיר [הכל אינם חלוקים שאסור] לחמם בהם, שהמחמם בהם הרי הוא כמבשל באש עצמה. כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה בתולדות החמה (בדברים שנתחממו מחום השמש). מר סבר [חכם זה, חכמים סבור] כי גזרינן [גוזרים אנו לאסור] חימום באמצעות תולדות החמה אטו [משום] תולדות האור [האש] שהן אסורות, שהרי אין הרואים יודעים במה נתחמם כלי הבשול, ואם יתירו את השימוש בתולדות החמה יבואו להתיר את השימוש אף בתולדות האור. ומר סבר [וחכם זה ר' יוסי סבור] כי לא גזרינן [אין אנו גוזרים], ואף שאסור לחמם בתולדות האור, מותר לחמם בתולדות החמה.

ב שנינו במשנה: ולא יטמיננה לביצה בחול ובאבק דרכים שהם חמים. ושואלים: וליפלוג נמי [ושיחלוק גם כן] ר' יוסי בהא [בהלכה זו], שהרי אם סבור הוא שמותר לבשל בשבת בדברים שנתחממו על ידי השמש, הרי יש להתיר גם חימום על ידי חול! לכך נתנו שתי תשובות. רבה אמר: אף ר' יוסי מקבל דעת חכמים במקרה זה, לפי שגזרה גזרו חכמים על דבר זה מתוך החשש שאם יתירו לו להטמין בחול ובאבק דרכים שמא יבוא ויטמין ברמץ (אפר חם) שזהו ודאי איסור גמור, לפי שההטמנה בחול וההטמנה ברמץ נראות דומות מאד. ואילו רב יוסף אמר: ר' יוסי מסכים לאסור במקרה זה מפני שבשעה שטומנו בחול הריהו מזיז עפר ממקומו והרי זה כחופר בחול, ואסור. ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל למעשה ביניהם]? שהרי לכאורה שני ההסברים מגיעים למסקנה מעשית אחת. ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל למעשה במקרה של עפר תיחוח. שבעפר זה אין צורך בחפירת גומה ומטעם זה אין לאסור. ואילו גזירה משום הטמנה ברמץ עדיין קיימת כאן.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא, שרבן שמעון בן גמליאל אומר: מגלגלין ביצה על גבי גג רותח שנתחמם מכוח השמש, ואולם אין מגללין ביצה על גבי סיד רותח. ומעתה, בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר] כי הטמנה בחול אסורה משום גזרה שמא יטמין ברמץ — על גג ליכא למיגזר [אין לגזור], שאין זה דומה להטמנה ברמץ. אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] שהטעם הוא מפני שמזיז עפר ממקומו, ליגזר [יגזור] ויאסור גם על גבי הגג, שלעיתים יש עליו מעט עפר. ומשיבים: אין זו קושיה, כי סתם גג לית ביה [אין בו] עפר, ואין מקום לגזור משום מקרה שאינו מצוי.

כיון שנדחתה ההוכחה תא שמע [בוא ושמע] פתרון אחר לדבר ממה שסופר במשנתנו: מעשה שעשו אנשי טבריא והביאו סילון (צינור) של צונן לתוך אמה של חמין ואסרו להם חכמים להשתמש בצינורם. בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת האומר] שהאיסור הוא משום גזרה שמא יטמין ברמץ — היינו דדמיא [זוהי הסיבה שנאסר הדבר משום שדומה] היא להטמנה, שכן מכניסים את המים הצוננים (כעין הטמנה) בתוך מים חמים יותר. אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] שהטעם הוא מפני שמזיז עפר ממקומו מאי איכא למימר [מה יש לומר] להסברת הדבר?

ומשיבים: מי סברת [האם סבור אתה] כי מעשה טבריא (טבריה) אסיפא קאי [על סופה של המשנה הוא עומד, מתייחס]? לא, אלא ארישא קאי [על ראשה הוא עומד, מתייחס]. וכך יש להבין את הדברים: לא יפקיענה בסודרין ורבי יוסי מתיר, נחלקו חכמים ור' יוסי בענין הפקעה בסודרים, והכי קאמרי ליה רבנן [וכך אמרו לו חכמים] לר' יוסי: הא [הרי] מעשה זה שהיה באנשי טבריא בתולדות חמה הוא שהיה, שהרי לא נתחממו חמי טבריה בחום האש, ואף על פי כן אסרי להו רבנן [אסרו להם חכמים]! אמר להו [להם] ר' יוסי: אין הדבר כן אלא המעשה ההוא בתולדות האור הוא שהיה, שכן חמי טבריה חמים הם משום דחלפי אפיתחא דגיהנם [שהם חולפים על פתח הגיהנם ומתחממים מאשו] ולמעשה הם מתחממים מאש של ממש, אלא שהיא אש תת־קרקעית, מה שאין כן בחמה.

ג באותי ענין אמר רב חסדא: