אם התאריך המצויין בגט קודם לתאריך המצויין בכתובה — גובה שתי כתובות, שמגיעה לה כתובה אחת כשמוציאה את הגט, וכתובה שניה שכתב לה כאשר חזר ונשאה. ואם היה זמן הכתובה קודמת לגט — אינה גובה אלא כתובה אחת, ומדוע? שהמגרש את אשתו והחזירה — על מנת כתובה הראשונה החזירה, אלא אם כן יש הוכחה להיפך.

א משנה קטן שהשיאו אביו אשה — כתובתה שכתב לה כשהוא קטן קיימת ויש לה תוקף גם כאשר גדל, ואין הוא יכול לומר שבעודו קטן נכתבה, ולכן, אין לה תוקף, שעל מנת כן, על מנת התנאים הכתובים בכתובה הזו, קיימה כשגדל. וכן גר שנתגיירה אשתו עמו — כתובתה שהיתה לה בזמן שהיתה גויה קיימת, שעל מנת כן קיימה.

ב גמרא אמר רב הונא: לא שנו שהכתובה קיימת אלא לענין מנה או מאתים שמגיעים לה מכוח תקנת חכמים, אבל תוספת שכתב בכתובה — אין לה, ששטר זה שנכתב בשעתו שלא כדין, אין לו בעצם כל תוקף. ורב יהודה אמר: אפילו תוספת יש לה.

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו: אם חידשו הקטן לאחר שהגדיל, או הגר לאחר שנתגייר, משהו בכתובה הישנה והוסיפו בה דברים — נוטלת מה שחידשו, ומכאן נדייק: מה שחידשו — אין [כן] נוטלת, מה שלא חידשו — לא!

ודוחים: אימא [אמור]: נוטלת אף מה שחידשו נוסף על הכתובה הישנה כולה. ומקשים: והא [והרי] לא תני הכי [שנה כך], אלא שנה בהמשך להיפך: חידשו — נוטלת מה שחידשו, לא חידשו — בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה אבל לא תוספת! הרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על דברי רב יהודה, ונדחו דבריו.

ומסבירים: רב יהודה מתניתין אטעיתיה [משנתנו הטעתה אותו], שמלשון המשנה הגיע למסקנה לא נכונה, כי הוא סבר [חשב] שמה ששנינו "כתובתה קיימת" אכולה מילתא קאי [על כל הדברים הוא עומד, מתייחס], שכל מה שכתוב בשטר הכתובה עומד בתוקפו. ולא היא [ואינו כן], אלא על עיקר הכתובה קאי [עומד, מתייחס הדבר], שיש לה כתובה כתקנת חכמים ולא תוספת.

א משנה מי שהיה נשוי שתי נשים, ומת — האשה הראשונה שנשא קודמת לשניה לגבי גביית הכתובה, שהרי שטרה הוא מתאריך מוקדם לזה של חברתה. וכן אם מתה לפני שהספיקה לגבות את כתובתה — יורשי הראשונה הבאים לגבות את כתובת אמם קודמין ליורשי האשה השניה.

נשא את הראשונה ומתה בחייו, נשא שניה ומת הוא — שניה ויורשיה קודמין ליורשי הראשונה הבאים לגבות "כתובת בנין דיכרין". משום שהכתובה של השניה נגבית בגדר חוב, ואילו לגבי כתובה הראשונה — היורשים באים לקחת מכוח ירושה, ואין היורשים נוטלים מן המשועבדים לבעלי החובות, אלא ממה שנותר לאחר תשלום החובות.

ב גמרא בלשון המשנה מדייקים: מדקתני [ממה ששנה] "הראשונה קודמת לשניה", ולא קתני [שנה] בלשון פשוטה יותר "הראשונה יש לה והשניה אין לה", מכלל הדברים אתה יכול להסיק דאי [שאם] קדמה השניה ותפסה נכסים לפרעון כתובתה — לא מפקינן מינה [מוציאים ממנה] את שתפסה, ואין זכותה מתבטלת לגמרי,

שמע מינה [למד מכאן] כלל: בעל חוב ששטרו מאוחר, שקדם וגבה מן הנכסים — מה שגבה גבה ואין מוציאים מידו.

ודוחים: לעולם אימא [אומר] לך כי מה שגבה — לא גבה וצריך להחזיר לבעל חוב ראשון. ומאי [ומה פירוש] "קודמת" במשנה — לגמרי קתני [שנה], כלומר, שקודמת ויש לה זכות בלעדית, ואין לאחרת כל זכות אף על ידי תפיסה. כדתנן [כפי ששנינו במשנה]: בן קודם לבת בירושה, שאין הכוונה שאם קדמה הבת ונטלה — זכתה, אלא הבן קודם לגמרי, ובמקום שיש בן אין לבת כלום, וכך הוא גם בעניינינו.

איכא דאמרי [יש שאומרים] את הדיון הזה בנוסח אחר: מכיון שלא קתני [שנה] "אם קדמה שניה ותפסה אין מוציאין מידה", מכלל הדברים אתה יכול ללמוד דאי [שאם] קדמה השניה ותפסה — מפקינן מינה [מוציאים ממנה],

שמע מינה [למד מכאן] כלל: בעל חוב מאוחר שקדם וגבה — מה שגבה לא גבה.

ודוחים: לעולם אימא [אומר] לך כי מה שגבה בעל חוב מאוחר — גבה, אלא איידי דתנא [מתוך ששנה] בהמשך שניה ויורשיה קודמין ליורשי הראשונה, ואפילו תפסו יורשי הראשונים — מוציאים מידם, משום שאינם יורשים חוב זה.