אי [אם] פיקח הוא הבעל, מייתי לה [מביא אותה] לידי שבועה דאורייתא [מן התורה], במקרה בו יש לו רק עד אחד על פרעון הכתובה. כיצד? יהיב [נותן] לה את פרעון כתובתה באפי חד סהדא [בפני עד אחד] פעם שניה וסמיך סהדא קמא אסהדא בתרא [ומצרף את העד הראשון לעד השני] ויש כאן איפוא שני עדים על פרעון הכתובה ומוקים להו להנך קמאי [ומעמיד את הכספים הראשונים הללו שנתן לה] במלוה, ואת הסכום שפרע בראשונה הוא תובע עכשיו כמלוה, וכיון שיש לו עד אחד המסייע לדבריו הוא יכול להשביעה מן התורה, משום שבמקרה זה היא נשבעת ונפטרת, וכן משום שאין בתביעה זו משום כפירה בקרקעות.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב שישא בריה [בנו] של רב אידי: היאך סמיך סהדא קמא אסהדא בתרא [איך סומך מצרף את העד הראשון לעד השני], שהרי אין הם מעידים כלל על אותו מעשה? אלא אמר רב שישא בריה [בנו] של רב אידי: יהיב [נותן] לה את פרעון כתובתה בפעם השניה באפי סהדא קמא וסהדא בתרא [בפני העד הראשון והעד האחרון] ומוקים לה להנך קמאי [ומעמיד את הכספים הראשונים הללו] בהלואה ותובעם ממנה.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב אשי: אכתי [עדיין] יכולה האשה למימר [לומר]: שתי כתובות הואי [היו] לי, שכתבת לי פעמיים כתובה ואת הראשונה קיבלתי בשעתה, ועוד אחת קיבלתי לאחר מכן ולא היתה הלוואה כלל! אלא אמר רב אשי: הוא דמודע להו [שמודיע להם], גם לעד הראשון וגם לאחרון שכבר פרע לה את כתובתה בפני אחד מהם והיא כופרת בפרעון זה ושרצונו לפורעה בשנית לשם כתובה כדי שיהיו לו שני עדים בדבר ויתבע את הראשונים שיש לו עליהם עד אחד כהלואה,, ותתחייב לו שבועה מן התורה, ומכיון שהודיע להם ואין העד הראשון מסייע לדבריה, שוב אינה יכולה לטעון שהיו אלה שתי כתובות, לפי שאין זה דבר מצוי.

א שנינו במשנה שאם באה אשה ליטול את כתובתה מנכסים משועבדים, אינה נפרעת אלא בשבועה. תנן התם [שנינו במשנה שם] במסכת שבועות: וכן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה.

ושואלים: ממאן [ממי] צריכים הם להפרע בשבועה? אילימא [אם תאמר] מן הלוה שלווה מאביהם — השתא [עכשיו, הרי] אביהן שהוא המלווה שקיל [לוקח] מן הלווה בלא שבועה וסומך על השטר ואינהו [והם] יתומים, שהקלו חכמים בדיניהם צריכים להפרע בשבועה?! אלא הכי קאמר [כך אמר]: וכן היתומים של המלווה הבאים להפרע מן היתומים של הלווה — לא יפרעו מהם אלא בשבועה.

אמר רב זריקא אמר רב יהודה, לא שנו שאם נשבעו היתומים כדין הריהם נפרעים, אלא כשאמרו היתומים של הלווה: אמר לנו אבא "לויתי ופרעתי", אבל אם אמרו היתומים: אמר לנו אבא "לא לויתי כלל" — אף בשבועה לא יפרעו מהם.

מתקיף לה [מקשה על כך] רבא: אדרבה (להיפך), הלא כלל הוא בדיני טענות: כל האומר "לא לויתי", בזמן שיש ראיות נגדו — כאומר "לא פרעתי" דמי [הוא נחשב], שהרי אם כדבריו שלא לוה כלל, הרי שודאי גם לא פרע, שהרי לדבריו לא היתה סיבה כלשהי לפרעון,

ומשלם הכל אף בלא שישבע המלווה! אלא יש לתקן את הדברים, ואי אתמר, הכי אתמר [אם נאמר, כך נאמר], אמר רב זריקא אמר רב יהודה: לא שנו אלא שאמרו יתומים: אמר לנו אבא "לויתי ופרעתי", אבל אמרו: אמר לנו אבא "לא לויתי" — נפרעין אפילו שלא בשבועה. שכל האומר "לא לויתי" כאומר "לא פרעתי" דמי [הוא נחשב], ויש כאן הודאה מצד הלווה שלא פרע.

ב שנינו במשנה: ונפרעת שלא בפניו, לא תפרע אלא בשבועה. אמר רב אחא שר הבירה: מעשה בא לפני ר' יצחק באנטוכיא, ואמר: לא שנו דין זה שיכולה האשה להפרע כתובתה בשבועה שלא בפני בעלה, אלא לכתובת אשה, וזאת משום חינא [שימצא חן] בעיני האשה להינשא לו, ועשו תקנות לטובתה בכתובה. אבל בעל חוב — לא יפרע כלל שלא בפני הלווה, שמא כבר פרע לו.

ורבא אמר בשם רב נחמן: אפילו בעל חוב נפרע בשבועה שלא בפני הלווה. וטעם הדבר: שלא יהא כל אחד ואחד נוטל בהלוואה מעותיו של חברו, והולך ויושב במדינת הים, ואי אפשר לגבות מנכסיו, ואם אתה עושה כן, אתה נמצא נועל דלת בפני לווין, שאיש לא ירצה להלוות להם.

ג שנינו במשנה ש ר' שמעון אומר: כל זמן שתובעת כתובתה היורשים משביעים אותה. ושואלים: ר' שמעון אהייא [על איזה] דבר במשנה הוא מתייחס? אמר ר' ירמיה: אהא [על זו] שאמרו ונפרעת שלא בפניו לא תפרע אלא בשבועה. ומכאן אנחנו מבינים: לא שנא [שונה] אם היא באה להפרע מן הנכסים למזוני [לצורך מזונותיה], ולא שנא [שונה] אם היא באה להפרע לצורך הכתובה, ואתא [ובא] ר' שמעון למימר [לומר]: כל זמן שתובעת כתובתה — יורשיה (יורשי נכסי בעלה) משביעין אותה שלא נטלה מן הירושה כלום.