יורשיה שהם יורשי כתובתה חייבין בקבורתה, משמע שחובת קבורתה מוטלת על יורשי הבעל שהם היורשים את הכתובה. אמר אביי: אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] דין זה במקום אחר, ששנינו: אלמנה ניזונת מנכסי יתומין שירשו מהאב ומעשה ידיה שלהן, ואין הם חייבין בקבורתה. יורשיה יורשי כתובתה חייבין בקבורתה. ונברר איזוהי אלמנה שיש לה שני יורשין, שצריך להדגיש שמדובר ביורשי כתובתה דווקא? הוי אומר: זו שומרת יבם, שהיבם הוא יורש את כתובתה.

אמר רבא: ולימא [ושיאמר היבם]: אח אני יורש. כלומר, כתובה זו מגיעה לי מכוח ירושה של אחי, בתורת קרוב, אבל אשתו אין אני קובר, שאין לי כל קשר עימה ואין עלי חובה לקוברה. אמר ליה [לו] אביי: משום שבאין עליו משני צדדין, בשתי טענות מתחלפות: אם את אחיו הוא יורש — הרי הוא צריך לרשת לא רק את זכויותיו אלא גם את חובותיו, ולכן יקבור את אשתו. ואם אינו קובר את אשתו של אחיו, שאינו רוצה לבוא במקום אחיו — אם כן יתן כתובתה, שלא יירש אותה.

אמר ליה [לו] רבא: הכי קא אמינא [כך אני אומר], כלומר, כך הוא תוכן הטענה: אח אני יורש, את אשתו אין אני קובר, משום שעלי אין חובה זו מוטלת. ואי [ואם] משום תביעת כתובה — לא ניתנה כתובה לגבות מחיים. שהרי אין כתובה ניתנת אלא כאשר מת הבעל, וכיון שאני במקום הבעל (שהרי מוכן הוא לייבמה) — לא היתה זכאית לכתובה, ולכן אין לי שום התחייבות כלפיה. הנחה זו שלא ניתנה כתובה להגבות מחיים נובעת מדקדוק בלשון הכתובה, שנאמר בה "כשתנשאי לאחר תטלי כתובה זו", ומכאן מובן שכאשר אין האשה יכולה להינשא לאחר (כאשר הבעל חי) — אין הכתובה מגיעה לה.

אולם מקשים: מאן שמעת ליה [מי שמעת אותו] דאית ליה [שיש לו, שסבור הוא] שיש מדרש כתובה, כלומר, שאפשר ללמוד מדיוק הלשון שבכתובה כדרך שמדייקים בלשונות של תורה — בית שמאי הם (במסכת יבמות קיז, א). והרי שמעינן להו [שמענו אותם] את בית שמאי דאמרי [שהם אומרים] בכלל: שטר העומד לגבות כגבוי דמי [הוא נחשב], ואף כאן נחשב כאילו גבתה כבר את שטר הכתובה, ואינו יכול לומר "אח אני יורש"!

וראיה לדבר דתנן [שכן שנינו במשנה]: מתו בעליהן של נשים שהבעל קינא להן שחשד שהן סוטות עד שלא שתו מן המים המרים, ולא התברר אם סטו או לא סטו — בית שמאי אומרים: נוטלות כתובה ולא שותות, ובית הלל אומרים: או שותות או לא נוטלות כתובה.

ותחילה תוהים על הלשון: או שותות?! כיצד יכולות הן לשתות? הרי "והביא האיש את אשתו אל הכהן" (במדבר ה, טו), אמר רחמנא [אמרה תורה] וליכא [ואין כאן] איש! אלא כך צריך להבין את דברי בית הלל: מתוך שלא שותות, שהרי אין כאן בעל היכול להשקותן — לא נוטלות כתובה מפני הספק, שמא זנו.

בית שמאי אומרים: נוטלות כתובה ולא שותות. ולכאורה אמאי [מדוע] נוטלות? הלא ספיקא [ספק] הוא: ספק זנאי [זנתה] ספק לא זנאי [זנתה], שאם זנתה — אין לה כתובה, ואם כן זכות האשה בכתובה אינה בתורת ודאי, ובכל זאת לשיטת בית שמאי קאתי [באה] טענת ספק של האשה ומוציא מידי ודאי של היורשים, שהרי הם זכאים ללא ספק לרשת את אביהם.

ולכן צריך לומר כי קסברי [סבורים] בית שמאי ששטר העומד לגבות (להיגבות) — כגבוי דמי [הוא נחשב], ומשום כך רואים את דמי הכתובה כאילו היו כבר בחזקת האשה, והיורשים שאינם רוצים לשלם הם הבאים להוציא ממנה, ומשום הספק אינם יכולים להוציא ממנה.

ושואלים: גם אם אין דורשים את לשון הכתובה, הרי פשט לשון הכתובה מורה שאינה יכולה לגבות כתובתה בחיי היבם, שכן והא בעינן [והרי צריכים אנו] שיתקיים האמור בכתובה: "כשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי (לך) ", וליכא [ואין כאן], שהרי קודם חליצה לא יכלה היבמה להינשא לאחר ואין לה איפוא כל זכות בכתובה, ואם כן איך באים על היבם משני צדדים להפקיע ממנו את הכתובה אם אינו קוברה?

אמר רב אשי: יבם נמי [גם כן] כאחר דמי [הוא נחשב] ודינה כאילו עמדה להינשא לאחר, ויש לה איפוא זכות בכתובה. עד כאן היה המשא והמתן בין אביי ורבא כאשר היו שניהם יחד ועסקו בסוגיה זו.

לאחר זמן שלח ליה [לו] רבא לאביי ביד רב שמעיה בר זירא את הקושיה הבאה בענין זה: ומי [והאם] נתנה כתובה של יבמה לגבות מחיים?

והתניא [והרי שנינו בברייתא], ר' אבא אומר שאלתי את סומכוס: יבם הרוצה שימכור בנכסי אחיו המת לאחר שכנס את אלמנתו ואינו יכול לעשות זאת משום שכל נכסי האח משועבדים לכתובתה, כיצד הוא עושה? אמר לו: אם כהן הוא שאינו יכול לגרש את האשה ולהחזירה — יעשה סעודה לאשתו, ובתוך הסעודה יפייס אותה שתמחול על חלק מזכותה לנכסי האח האחראים לכתובתה, ותרשה לו למכור אותם. ואם ישראל הוא שמותר לו לחזור ולשאת את גרושתו כל עוד לא נישאה לאחר, יש לו דרך אחרת — מגרש את היבמה בגט, ואז אינו חייב לה אלא את דמי כתובה, ואין לה עוד שעבוד על שאר הנכסים, ובינתיים ימכרם ויחזיר אותה לאחר מכן, ובנישואין אלה אין לה כל שיעבוד על נכסי בעלה הראשון.