מעשה שהיה בבית חורון, שאחד נדר הנאה מאביו וכדי שיוכל אביו לבוא לשמחה שלו, נתן את כל נכסיו במתנה לאחר. ומאחר ומקבל המתנה חשש שמא יש בכך משום עבירה על הנדר, הלך והקדישם. וכשאמר לו הנותן כי לא נתנם לו כדי שיקדישם, אמר לו המקבל בתשובה, שאם אכן כן שאין בידו הרשות להקדיש את הנכסים שקיבל — אין זו נחשבת כמתנה, ואם כן אף אינו יכול להאכיל בדרך זו את אביו מהסעודה. וכדבריו הורו חכמים להלכה. ואם כן, במקרה שלנו, חכמים אינם חוששים לזה שיש כאן הערמה גלויה ור' יוסי חושש לכך.

א שנינו במשנה ש ר' יהודה אומר שהמדיר את אשתו מלהנות ממנו, אם הבעל הוא ישראל, חדש אחד יקיים, ואם הוא כהן יכול לקיים שני חדשים. ותוהים: מה שאמר לגבי ישראל, הלא היינו [זו] עצמה דעתו של תנא קמא [התנא הראשון] שאמר שלושים יום? אמר אביי: באמת לגבי ישראל לא חידש דבר, אלא את הדין לגבי כהנת (אשת כהן) אתא לאשמועינן [בא להשמיע לנו], וזהו החידוש בדבריו. רבא אמר: חדש מלא וחדש חסר איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל], לדעת תנא קמא שלושים יום דווקא, ולדעת ר' יהודה חודש אחד — בין שהוא מלא ובין שהוא חסר.

אמר רב: מה שקבעו זמן למי שהדיר את אשתו מלהנות לו, לא שנו כן אלא במפרש, שקבע זמן מסויים לנדר, אבל אם נדר בסתם, בלא הגדרת זמן — יוציא לאלתר (יגרש מיד) ויתן כתובה. ושמואל אמר: אפילו כשהדירה בסתם, לא יוציא מיד. והטעם לכך — שמא ימצא פתח לנדרו ויתיר את הנדר.

ושואלים: והא איפלגו ביה חדא זימנא [והרי כבר נחלקו בכך תנאים פעם אחת], במקרה דומה, דתנן [שכן שנינו במשנה] (לעיל כתובות סא, ב): המדיר את אשתו מתשמיש המטה, בית שמאי אומרים: אם הדירה עד שתי שבתות (שבועות) — יקיים, ואם לאו — יוציא ויתן כתובה. ובית הלל אומרים שבת (שבוע) אחת. ואמר רב: מחלוקת זו היא דווקא במפרש לכמה זמן הוא מדירה, אבל כאשר מדירה בסתם, בלא הגדרת זמן — יוציא לאלתר ויתן כתובה. ושמואל אמר: אפילו כשהדירה בסתם נמי [גם כן] לא יוציא, שמא ימצא פתח לנדרו. ואם כן מדוע צריכה מחלוקת זו להיאמר פעמיים?

ומשיבים: צריכא [צריכה] המחלוקת הזו להיאמר; דאי איתמר [שאילו היה נאמר] רק בההיא, בענין תשמיש, היינו אומרים: בההיא קאמר [אומר] רב שיוציא לאלתר — משום שלא אפשר שיקיים הבעל את חובתו כלפיה באמצעות פרנס, שהרי אי אפשר לעשות את התשמיש על ידי אחר, אבל בהא [בזו], בענין מזונותיה, שאפשר לבעל לקיים את נדרו באמצעות פרנס — אימא [אמור] שמודה ליה [לו] לשמואל שלא יוציא מיד. ולהיפך: ואי אתמר בהא [ואילו היה נאמר רק בזו] בענין מזונות, היינו אומרים: בהא קאמר [בזו אומר] שמואל שלא יוציא — משום שאפשר בפרנס, אבל בהלכה ההיא של מדיר אשתו מתשמיש אימא [אמור] שמודה ליה [לו] לרב שכיון שאי אפשר שיקיים הבעל את חובתו באמצעות שליח — יגרש מיד, על כן צריכא [צריך] שתיאמר המחלוקת בשני המקרים.

תנן [שנינו בהמשך משנתנו]: המדיר את אשתו שלא תטעום אחד מכל הפירות — יוציא מיד ויתן כתובה. ושואלים: בשלמא [נניח] לרב, אין סתירה מהרישא לסיפא, כי כאן בסיפא מדובר בסתם, ואז יגרש מיד, ואילו כאן ברישא במדירה הנאה ממנו מדובר במפרש זמן מסויים, אלא לשמואל שאינו מחלק בין המפרש לסתם, קשיא [קשה]!

ומתרצים: הכא במאי עסקינן [כאן, בסיפא, במה אנו עוסקים] — כגון שנדרה היא הנאה מהפירות, וקיים לה איהו [הוא] את הנדר הזה ולא הפירו, וכיון שהיא נדרה וודאי לא תבקש פתח להתירו, לכן יוציא אותה מיד. וקסבר [וסבור] ר' מאיר, שסתם משנה היא כשיטתו, שכאשר הוא מקיים את נדרה הרי זה כאילו הוא נותן אצבע בין שיניה, שדרך הטבע שתנשוך אותה, ואם כן האשמה תלויה בו, ולכן צריך גם לתת לה כתובה כשמוציאה.

ושואלים: והאם סבר ר' מאיר שבמקרה כזה הוא נותן אצבע בין שיניה? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: האשה שנדרה הנאה בדברים שהנזיר אסור בהם, ושמע בעלה ולא הפר לה, ר' מאיר ור' יהודה אומרים: היא עצמה נתנה אצבע בין שיניה ונשכה אותה, כלומר, היא גרמה לעצמה, לפיכך אם רצה הבעל להפר נדר זה — יפר. ואם אמר אי אפשי (אין רצוני) באשה נדרנית — תצא האשה שלא בכתובה.

ר' יוסי ור' אלעזר אומרים: כיון שלא הפר לה — הרי זה כאילו הוא נותן אצבע בין שיניה, לפיכך, אם רצה הבעל להפר — יפר. ואם אמר: אי אפשי באשה נדרנית — יוציא ויתן כתובה! ומתרצים: איפוך [הפוך] את השיטות, ואמור כך: ר' מאיר ור' יהודה אומרים: הוא נותן אצבע בין שיניה, ור' יוסי ור' אלעזר אומרים: היא נתנה אצבע בין שיניה.

ומקשים: והאם סבר ר' יוסי היא נתנה? והתנן [והרי שנינו במשנה]: המדיר את אשתו שלא תתקשט באחד מכל המינים, ר' יוסי אומר: בעניות כשלא נתן קצבה לזמן בו היא אסורה — יוציא ויתן כתובה. ולפי ההסבר האחרון שהסברנו המשנה מדברת באופן שהאשה נדרה והבעל קיים, משמע שאף הוא מודה שהאחריות מוטלת עליו והרי זה כאילו הוא נתן אצבע בין שיניה, ולכן צריך לתת לה כתובה!

ומתרצים: אימא [אמור] ושנה את הגירסה בברייתא כך: ר' מאיר ור' יוסי אומרים: הוא נותן, ור' יהודה ור' אלעזר אומרים: היא נתנה, ואז לא תהיה סתירה גם לשיטת ר' יוסי במשנתנו. ומקשים עוד: והאם סבר ר' יהודה היא נתנה? והתנן [והרי שנינו במשנתנו] בענין המדיר את אשתו שלא תטעום אחד מכל הפירות, שר' יהודה אומר: בישראל אם הדירה ליום אחד — יקיים, שנים — יוציא ויתן כתובה, ולפי הפירוש שפירשנו מדובר שנדרה היא וקיים הוא, משמע שסובר שהוא נתן אצבע בין שיניה!

ומתרצים: אימא [אמור] תקן את הנוסח באותה מחלוקת כך: ר' מאיר ור' יהודה ור' יוסי אומרים: הוא נותן אצבע בין שיניה, ור' אלעזר אומר: היא נתנה. ואם תמצא (תרצה) לומר כי זוגי זוגי קתני [זוגות זוגות שנה] התנא, אימא [אמור] כך: ר' מאיר ור' אלעזר אומרים: היא נתנה אצבע בין שיניה, ר' יהודה ור' יוסי אומרים: הוא נותן בין שיניה. והא סתמא דלא [וסתם משנה זו שלנו אינה] כשיטת ר' מאיר, אלא כשיטת חכמים אחרים.

מאחר והסברנו את המשנה בנדרה היא וקיים הוא, שואלים מצד אחר: וסבר ר' יוסי כי בעניות כשלא נתן קצבה צריך לגרש, מכיון שלא הפר לה, אלמא [מכאן] שבעל מצי מיפר [יכול להפר] כשהאשה נודרת שלא תתקשט. ורמינהו [ומטילים, מראים סתירה] ממה ששנינו במשנה אחרת: אלו דברים שהבעל מיפר — דברים שיש בהן עינוי נפש, כגון שהאשה אומרת "תיאסר עלי הנאת רחיצה אם ארחץ", או שנשבעה "אם לא ארחץ", כלומר שלא תרחץ כלל. או שנדרה "אם אתקשט", או שנשבעה "אם לא אתקשט", שיש בהם צער לאשה. אמר ר' יוסי: אין אלו נדרי עינוי נפש והבעל אינו יכול להפר נדרים כאלה, ואלו הן נדרי עינוי נפש: כגון שנדרה "שלא אוכל בשר", ו"שלא אשתה יין", ו"שלא אתקשט