את ההוכחה הזאת דוחים: לעולם אימא [יכול אני לומר] לך כי להחזיר תנן, [שנינו], ואולם חסורי מיחסרא והכי קתני [חסרה המשנה וכך יש להשלים ולשנותה]: כירה שהסיקוה בקש או בגבבא — מחזירין עליה קדירת תבשיל, ואולם אם הסיקוה בגפת או בעצים — לא יחזיר אליה את הקדירה עד שיגרוף ממנה מבעוד יום את הגחלים או עד שיתן עליהם את האפר. אבל לשהות (להשהות) את הקדירה על האש בשבת — משהין אף על פי שאינו גרוף ואינו קטום. ועל ידי תוספת זו נבין את המשך המחלוקת באופן זה: ומה הן משהין? — בית שמאי אומרים: חמין, אבל לא תבשיל. ובית הלל אומרים: חמין ותבשיל. ועוד: והך [ואותה] החזרה דאמרי [שאמרתי] לך בתחילת המשנה, לאו [לא] דברי הכל היא, אלא אף היא מחלוקת בית שמאי ובית הלל, שבית שמאי אומרים: נוטלין ולא מחזירין. ובית הלל אומרים: אף מחזירין. ואם כן בעייתנו בדבר פירוש המשנה לא הגיעה לידי פתרון.

א תא שמע [בוא ושמע] פתרון אחר לבעיה זו ממה ששנינו שאמר ר' חלבו שאמר רב חמא בר גוריא שכך אמר רב: לא שנו בענין ההיתר בכירה, אלא להניח את הקדירה על גבה של הכירה, אבל לתוכה — אסור. ומעתה אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] כי להחזיר תנן [שנינו] — היינו דשני [זהו ששונה] בין דין תוכה לעל גבה. כי אם מחזיר בשבת בתוך כירה שיש בה אולי גחלים בוערות — יש בכך חשש של חילול שבת, ומשום כך הותר רק להניח את התבשיל על גבי הכירה. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] כי לשהות תנן [שנינו] שזו היתה כוונת המשנה, אם כן מה לי תוכה מה לי על גבה? שהרי סוף סוף אינו עושה דבר ברמץ שבכירה! הוכחה זו דוחים: מי סברת [האם סובר אתה] כי ר' חלבו ארישא קאי [על ראש המשנה הוא עומד, מתייחס]? לא, אלא ר' חלבו אסיפא קאי [על הסוף שלה הוא עומד, מתייחס], לאותו קטע שבו נאמר "ובית הלל אומרים אף מחזירין". ועל כך אמר ר' חלבו שכך אמר ר' חמא בר גוריא שכך אמר רב: לא שנו שמחזירים אלא על גבה, אבל תוכה — אסור. ואם כן אף בכך אין תשובה לשאלה.

ב תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה זו ממה ששנינו בתוספתא: שתי כירות המתאימות (צמודות זו לזו ולהן קיר משותף), והיתה אחת מהן גרופה וקטומה, ואחת שאינה גרופה ואינה קטומה, הרי הדין לענין השהיית קדירה בשבת על גביהן הוא: משהין על גבי הגרופה וקטומה ואין משהין על שאינה גרופה ואינה קטומה. ולגופו של דבר מה הן משהין? — בית שמאי אומרים: ולא כלום. שהם חולקים על עיקר הדין הכתוב למעלה. ובית הלל אומרים: משהין חמין, אבל לא תבשיל. ואולם אם עקר את התבשיל מעל גבי הכירה — לדברי הכל לא יחזיר אותו על גביה, אלו דברי ר' מאיר, שלפי המסורת שבידו בכך נחלקו בית שמאי ובית הלל. ואילו ר' יהודה אומר שמחלוקת זו שונה היתה. בית שמאי אומרים: משהים עליה חמין, אבל לא תבשיל. ובית הלל אומרים: חמין ותבשיל. ועוד, בית שמאי אומרים: נוטלין את הקדירה מן הכירה בשבת, אבל לא מחזירין אליה. ובית הלל אומרים: אף מחזירין.

ואם כן אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] כי לענין לשהות תנן [שנינו במשנתנו] אם כן מתניתין מני [משנתנו כדעת מי היא] — הרי לפי ההשוואה כשיטת ר' יהודה היא. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] כי לענין להחזיר תנן [שנינו], אם כן מתניתין מני [משנתנו כדעת מי היא]? האם לא כדברי ר' יהודה ולא כדברי ר' מאיר. שכן אי [אם] תאמר שהמשנה כר' מאיר — קשיא [קשה] לבית שמאי בחדא [בקושי אחד], שהרי במשנתנו התירו בית שמאי להשתמש בכירה בשבת בדרך מסויימת, ולדעת ר' מאיר בברייתא אוסרים הם שימוש זה לחלוטין. ולבית הלל יהיה קשה בתרתי [בשתי קושיות], שלפי הבנתנו במשנה מתירים בית הלל גם חמין וגם תבשיל שלא כדעתם בברייתא, וכן פירשנו במשנה שהתירו בית הלל אף להחזיר שלא כדברי ר' מאיר. ואי [אם] תפרש שמשנתנו כדעת ר' יהודה בברייתא, אם כן קשיא [קשה] מגרופה וקטומה, שבמשנה התירו בית הלל ובית שמאי לפחות להשהות בכירה שאינה גרופה וקטומה, ולר' יהודה בברייתא נראה שכירה שאינה גרופה ואינה קטומה אין משתמשים בה כלל, וכיון שדרך פירוש זו למשנה מביאה לידי סתירות, מוטב איפוא לפרש בשיטה האחרת, שלפיה תהיה המשנה כשיטה אחת.

טענה זו דוחים: לעולם אימא [אומר] לך כי לענין להחזיר תנן [שנינו במשנתנו], והתנא דידן סבר לה [שלנו, במשנה סבור] כר' יהודה בחדא ופליג עליה בחדא [בנקודה אחת וחולק עליו באחת]; סבר [סבור] הוא כר' יהודה בחדא [באחת] — בענין חמין ותבשיל, וכן ביחס להבדל מה נוטלין מן הכירה ומה אף מחזירין. ופליג עליה בחדא [וחלק עליו באחת] — שאילו התנא דידן סבר [שלנו במשנה סבור] כי מותר לשהות בכירה ואף על פי שאינו גרוף וקטום, ואילו ר' יהודה סבר כי בענין ההיתר לשהות נמי [גם כן] אם היתה הכירה גרוף וקטום — אין [כן] אי [אם] לא היתה גרופה וקטומה — לא.

ג איבעיא להו [נשאלה להם, לתלמידים] בעיה זו: כירה שאינה גרופה ואינה קטומה מהו הדין לענין ההיתר לסמוך בה תבשיל שיתחמם מדפנות הכירה? וצדדי השאלה: האם נאמר שרק בתוכה ועל גבה אסור, אבל לסמוך בה — שפיר דמי [יפה, ראוי הוא], או דילמא לא שנא [שמא אין זה שונה], ובכל מקרה אסור.

תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה זו ממה ששנינו בברייתא: שתי כירות המתאימות, אחת גרופה וקטומה ואחת שאינה גרופה וקטומה, משהין את התבשיל בשבת על גבי הכירה הגרופה וקטומה. והרי שמותר לסמוך קדירה לכירה שלא נגרפה ואף על גב דקא סליק ליה הבלא מאידך [ואף על פי שעולה בה הבל מן הכירה האחרת]! ודוחים: דילמא שאני התם [שמא שונה שם] בשתי כירות מתאימות שכיון דמידליא [שהקדירה מודלית, מוגבהת] שליט [שולט] בה אוירא [האויר] ומצנן אותה, ואין זה כסמיכה של ממש לכירה.

תא שמע [בוא ושמע] פתרון אחר לבעיה זו ממה ששנינו שאמר רב ספרא שכך אמר רב חייא: כירה שקטמה (כיסה אותה באפר) בערב שבת ונתלבתה אחר כך בשבת, סומכין לה ומקיימין עליה תבשיל המצוי עליה, ונוטלין אותו ממנה ואף מחזירין אותו לה. ומכאן שמע מינה [למד ממנה] כי לענין לסמוך נמי [גם כן] אם קטמה — אין, ואולם אם לא קטמה — לא, שהרי דובר בכירה קטומה מבעוד יום כדינה. אף הוכחה זו נדחית: ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] "נוטלין ממנה" דקתני [ששנינו] האם גם שם תאמר שאם קטמה — אין [כן] ואם לא קטמה — לא?! והרי לכל הדעות מותר להוריד קדירה מכירה, אף שאינה גרופה וקטומה! אלא יש להבין כי תנא [שנה] היתר נוטלין משום היתר מחזירין, וכן הכא נמי תנא [כאן גם כן שנה] היתר סומכין משום היתר מקיימין, ואין להסיק מכאן שאין לסמוך בדרך אחרת.

על טענה זו תמהים: הכי השתא [כיצד אתה משווה]?! התם [שם] נוטלין ומחזירין בחד מקום [במקום אחד] הוא, ומשום כך תנא [שנה] נוטלין משום מחזירין, שהרי יש דמיון בין הדברים. אלא הכא [כאן] — סומכין בחד מקום [במקום אחד] הוא ומקיימין בחד מקום [במקום אחד] הוא, ואם לא רצה התנא להדגיש את הדבר לא היה אגב הזכרת "מקיימים" גם אומר שמותר להיות סומכים. ואולם מכל מקום ראיה גמורה אין כאן והבעייה לא נפתרה.

ושואלים: מאי הוי עלה [מה היה עליה, על בעיה זו]? תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו בתוספתא: כירה שהסיקוה בגפת או בעצים סומכין לה קדירת תבשיל, ואולם אין מקיימין קדירה בתוכה אלא אם כן הכירה גרופה וקטומה. גחלים שעממו או שנתן עליה נעורת של פשתן דקה ולא נתלבתה האש — הרי היא כקטומה ואינו צריך להוסיף עוד אפר עליה. ומכל מקום למדנו מכאן שמותר לסמוך תבשיל ליד כירה, אף שאינה גרופה וקטומה.

ד אמר ר' יצחק בר נחמני שכך אמר ר' אושעיא: כירה שקטמה והובערה בשבת משהין עליה חמין שכבר הוחמו כל צורכן ותבשיל שכבר בישל (נתבשל) כל צורכו, שמאחר שאין צורך להוסיף ולבשל את אלה, אין איפוא חשש שמא יבוא לחתות בגחלים וללבות את האש.