ר' מאיר היא, שאמר: מצוה לקיים דברי המת. שהרי כבר אמר במשנתנו שהשליש צריך לעשות מה שהושלש בידו, גם אם האשה תשנה אחר כך מן הדברים.

אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: הלכתא [הלכה היא]: בין שאמר "תנו שקל "ובין שאמר "אל תתנו אלא שקל "— נותנין להם כל צורכם. ותוהים: הא קיימא לן [הרי מוחזק בידינו] שהלכה כשיטת ר' מאיר שאמר: מצוה לקיים דברי המת, ומדוע אין מקיימים את דבריו? ומשיבים: הני מילי במילי אחרניתא [דברים אלה אמורים דווקא בדברים אחרים], שודאי מצוה לקיים את דברי המת, אבל בהא מינח ניחא ליה [במקרה זה נוח לו] שיתפרנסו בניו בכבוד, והא [וזה] שאמר הכי [כך], שהוא נותן להם שקל בלבד — לזרוזינהו [לזרז אותם] הוא דאתא [שבא], שרצה שינהגו חסכון בממונם.

א תנן התם [שנינו שם, במשנה במסכת גיטין]: הפעוטות מקחן מקח וממכרן מכר במטלטלים, אבל לא בקרקעות, שאינם יכולים לקנות או למכור קרקעות, עד שיגדלו.

אמר רפרם: לא שנו הלכה זו אלא כשאין שם אפוטרופוס לנכסי המת שנתמנה על ידי האב או על ידי בית־דין, אבל אם יש שם אפוטרופוס — אין מקחן מקח, ואין ממכרן מכר.

ממאי [ממה מנין] יודע הוא דבר זה? — מדקתני [ממה ששנה] במשנתנו: שכשיש שליש (שהוא כאפוטרופוס) אין מעשה קטנה כלום. ומקשים: ודלמא היכא דאיכא [ושמא במקום שיש] שליש שאני [שונה] הדין, אבל במקום שאין שליש המחזיק במטלטלים, שמא יש לקטנים רשות למכור? ומשיבים על כך: אם כן ליתני [שישנה] אבל בקטנה יעשה שליש מה שהושלש בידו. מאי [מה] ההדגשה במילים "אין מעשה קטנה כלום"? שמע מינה [למד מכאן] שאפילו בעלמא [בכלל], כאשר יש אפוטרופוס לנכסים שהוא דומה לשליש, אין רשות לקטנה לעשות דבר מדעתה.

א משנה המדיר את אשתו מליהנות לו שאוסר עליה בנדר כל הנאה ממנו, אם הדיר אותה עד שלשים יום — יעמיד פרנס, ימנה אדם אחר, והוא יפרנסנה. ואם הדיר אותה יתר מיכן [יותר מזה] — יוציא (יגרש) ויתן כתובה לאשה.

ר' יהודה אומר: יש לחלק: אם היה זה בישראל שהבעל הוא ישראל, שיכול לחזור ולשאת את גרושתו, אם הדיר אותה חדש אחד — יקיים, ושנים — יוציא ויתן כתובה. אבל בכהן שהוא אסור בגרושה, וגם בגרושתו שלו, ואם יגרש את אשתו שוב אינו רשאי להחזירה — נותנים לו זמן נוסף; שנים (שני חדשים) — יקיים, ושלשה — יוציא ויתן כתובה.

ועוד: המדיר את אשתו שאוסר עליה בנדר שלא תטעום אחד מכל הפירות — יוציא ויתן כתובה. ר' יהודה אומר: בישראל — יום אחד יקיים, שנים — יוציא ויתן כתובה, ובכהן — שנים יקיים, שלשה — יוציא ויתן כתובה.

המדיר את אשתו שלא תתקשט באחד מכל המינין של בשמים — יוציא ויתן כתובה. ר' יוסי אומר: יש להבחין בין סוגי נשים; בעניות — דין זה הוא רק בשלא נתן קצבה, שלא קבע זמן קצוב לאיסור להתקשט, ובעשירות שרגילות להתקשט יותר, אם הדיר אותה מלהתקשט שלשים יום — יוציא ויתן כתובה.

ב גמרא על עצם הענין שאדם מדיר את אשתו מליהנות לו תוהים: וכיון שהוא משועבד לה לתת לה מזונות, לפי ההסכם שבכתובה, היכי מצי מדיר לה [איך הוא יכול להדיר אותה]? כל כמיניה דמפקע [האם בכוחו להפקיע] לה את שיעבודה?

והתנן [והרי שנינו במשנה]: אשה שאמרה "קונם, אסור עלי בנדר, שאיני עושה לפיך", כלומר, איני עושה בשבילך מלאכה — אינו צריך להפר, שלא חל נדר זה כלל. אלמא [מכאן] כיון דמשעבדא ליה [שמשועבדת היא לו] מכוח תקנת חכמים לעשות לו מלאכה, לאו כל כמינה דמפקע ליה לשיעבודיה [אין זה בכוחה להפקיע לו את שעבודו] — הכא נמי [כאן גם כן] כיון שמשועבד הוא לה למזונותיה, לאו כל כמיניה דמפקע [אין זה בכוחו שיפקיע] לה את שיעבודה!

אלא כך צריך לומר: מתוך שיכול לומר לה בכל עת "צאי מעשה ידיך במזונותיך", כלומר, קחי לעצמך את שכר מלאכתך ופרנסי את עצמך משלך, והרשות בידו לעשות כן,