א תלה ליה [לו] רב במכתב ששלח לרבי ביני חטי [בין השורות] והוסיף שאלה זו: האחין ששיעבדו את נכסיהם, מהו הדין, האם מוציאים משעבוד זה לנדוניית הבנות? הוה יתיב [היה יושב] ר' חייא קמיה [לפניו, לפני רבי] בשעה שהגיע המכתב. אמר ליה [לו] ר' חייא: האם הכוונה בשאלתו היא למכרו או למשכנו? שהרי לשון "שיעבדו" איננה ברורה ואפשר להבינה גם במשמעות של מכירה, שמכרו את הנכסים והרי זה שיעבוד של קנין, או שהכוונה לשיעבוד של משכנתא בלבד. אמר ליה [לו] רבי: מאי נפקא מינה [מה יוצא ממנה, מה ההבדל בזה]? הלא בין מכרו בין שמשכנו מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות!

ושואלים לעצם הענין: ורב עצמו, אי [אם] דין מכרו נכסים קמיבעיא ליה [נסתפק לו], אם כן נכתוב ליה [שיכתוב לו] במפורש "האחים שמכרו"? אי [אם] דין משכנו קא מיבעיא ליה [נסתפק לו], אם כן נכתוב ליה [שיכתוב לו] "האחים שמשכנו"?!

ומשיבים: רב תרוייהו קמבעיא ליה [בשניהם נסתפק לו] וסבר [וחשב]: אי כתיבנא ליה [אם כותב אני לו] שאלה רק בענין מכרו, הא ניחא [זה נוח] אי שלח [אם ישלח] לי בתשובה שמוציאין — אם כן אבין שכל שכן אם רק משכנו ודאי מוציאים. אבל אי שלח [אם ישלח] לי תשובה שאין מוציאין, אכתי [עדיין] בענין משכנו קמיבעיא [יסתפק] לי ולהיפך:

אי כתיבנא ליה [אם כותב אני לו] רק בענין משכנו, אי שלח [אם ישלח] לי בתשובה שאין מוציאין — אבין שכל שכן אם מכרו אין מוציאים. אבל אי שלח [אם ישלח] לי בתשובה שמוציאין, אם כן אכתי [עדיין] בענין מכרו קא מיבעיא [יסתפק] לי, ולכן אכתוב ליה [לו] שאלה בענין שיעבדו, שמשמע הכי [כך] ומשמע הכי [כך] ואקבל תשובה מלאה לשאלה.

ור' יוחנן אמר: אחד זה ואחד זה, בין לפרנסה בין למזונות, אין מוציאין. איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: לר' יוחנן, האם לא שמיע ליה [שמע] הא [את הפסק הזה] של רבי ואי שמיע ליה הוה מקבל ליה [ואם היה שומע אותו היה מקבל אותו], או דלמא שמיע ליה [שמא שמע אותו] ולא מקבל ליה [קיבל אותו]?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] הוכחה ממה דאתמר [שנאמר] שנחלקו אמוראים בבעיה הבאה: מי שמת והניח שתי בנות ובן, וקדמה הבת הראשונה ונטלה עישור נכסים לנדונייתה כדין בת במקום בן, ולא הספיקה שניה לגבות גם היא עד שמת הבן ונשארה הנחלה כולה לשתי הבנות, והן מתחלקות בירושה,

אמר ר' יוחנן: שניה ויתרה. כלומר, השניה מקבלת רק מחצית מן הירושה שנשארה, ולא מקבלת גם את חלקה בעישור הנכסים מן החלק של הבת הראשונה. אמר ר' חנינא, הלא גדולה מזו אמרו: מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות, שאפילו כשהיו הנכסים משועבדים לאחרים מוציאים לפרנסה, ואת אמרת [ואתה אומר] כי השניה ויתרה אפילו כשהנכסים לא נמכרו?!

ואם איתא [יש] שלא שמע ר' יוחנן מעולם הלכה זו של רבי, נימא ליה [שיאמר לו] ר' יוחנן: מאן [מי] אמרה להלכה זו שמוציאים לפרנסה? אלא ודאי שמע הלכה זו, ולא קיבלה. ודוחים: ודלמא [ושמא] לעולם תאמר שלא שמיע ליה [שמע אותה] וכי שמיע ליה קביל [ואם היה שומע אותה הלכה בשם רבי, היה מקבל], ואולם דחה את דברי ר' חנינא כי שאני התם [ושונה שם], במקרה שמת הבן, דאיכא [שיש] רווח ביתא [בבית], שכיון שמקבלת מחצית הירושה כולה, שוב אינה מקפידה לקבל עישור נכסים.

אמר ליה [לו] רב יימר לרב אשי: אלא מעתה לפי סברה זו, אם אשכחה [מצאה] הבת מציאה בעלמא [סתם] דאיכא [שאף בכך יש] רווח ביתא [בבית] הכי נמי דלא יהבינן [כך גם כן שאין אנו נותנים] לה עישור נכסים?! ואם כן פשוט, שגם אם יש לה עכשיו יותר כסף משלה, לא בטלה זכותה על הנכסים. אמר ליה [לו]: אנא רווח ביתא מהני נכסי קאמינא [אני רווח הבית מאותם הנכסים שהשאיר האב אמרתי], שאינה מקפידה ליטול חלקה מהם כשיש לה חלק בירושה, אבל אם הרויחה באופן אחר, ודאי אינה מוותרת.

ב לעצם זכות הבנות לפרנסה אמר אמימר: בת יורשת הויא [היא], שלענין זכותה לקבל נדוניה מן הנכסים, דינה כדין יורשת. אמר ליה [לו] רב אשי לאמימר: לפי שיטה זו אילו בעי לסלוקה בזוזי הכי נמי [אם היה רוצה היורש לסלק אותה בזוזים, בכסף, כך גם כן] שלא מצי לסלוקה [היה יכול לסלק אותה] והיה חיוב לתת לה מן הקרקעות עצמם כדין ירושה? אמר ליה [לו]: אין [כן] כך אני סבור. חזר ושאל רב אשי: אי בעי לסלוקה בחדא ארעא, הכי נמי דלא מצי מסלק לה? [אם היה רוצה לסלק אותה ולשלם לה בקרקע אחת מסויימת, כך גם כן שאינו יכול לסלק אותה], שהרי אם היא יורשת יש לה זכות בקרקעות כולם, והיא זכאית להתחלק בכולם? אמר ליה [לו]: אין [כן].

ואילו רב אשי עצמו אמר: בת בעלת חוב הויא [היא], כלומר, דינה כדין בעל חוב לכל ענין. ומעירים: ואף אמימר הדר ביה [חזר בו] משיטה זו שיורשת היא. שאמר רב מניומי בריה [בנו] של רב ניחומי: הוה קאימנא קמיה [הייתי עומד לפני] אמימר, ואתאי האי איתתא לקמיה, דהות קא בעיא [ובאה אשה אחת לפניו, שרצתה] עישור נכסים מנכסי אביה. וחזיתיה לדעתיה [וראיתי את דעתו] של אמימר דאי בעי לסלוקה בזוזי הוי מסלק לה [שאם היה רוצה לסלק אותה בכספים ולשלם לה את הסכום הזה בכסף היה יכול לסלק אותה]. וכיצד הבנתי שזו דעת אמימר — דשמעי מאחי דהוו קאמרי [ששמעתי את האחים של אותה אשה שהיו אומרים] לה: אילו הוה לן זוזי, סליקנא בזוזי [אילו היה לנו זוזים, כסף, היינו מסלקים אותך בזוזים, בכסף] ואישתיק [ושתק] אמימר ולא אמר להו [להם] ולא מידי [דבר]. משמע שאף הוא הסכים שדינה כדין בעל חוב והיו יכולים לעשות כן, שלולא זה היה צריך לומר להם שאינם רשאים לסלק אותה בכסף.

ומעירים: והשתא [ועכשיו] שאמרת והגעת למסקנה שהבת הזו בעלת חוב הויא [היא], אם כן יש לשאול בעלת חוב של מי היא: דאבא [של האב] או של אחי [האחים]? ושואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מזה] מיהו החייב לה? שהרי על כל פנים היא גובה חלקה מן הירושה! ומשיבים: למיגבא [לגבות] לקרקע בינונית שלא בשבועה, וזיבורית (קרקע גרועה) בשבועה. שאם היא בעלת חוב של האב — הרי מת האב, וכשהיא גובה מנכסי היתומים יכולה לגבות רק מקרקע זיבורית, ורק בשבועה. ואם היא בעלת חוב של הבנים — יכולה לקבל מקרקע בינונית ובלא שבועה כמו שאר בעלי חובות שלהם.

אם כן מאי [מה הדין]? ומספרים: תא שמע [בוא ושמע] הוכחה לכך ממה שרבינא אגביה לברתיה [הגבה, נתן, לבתו] של רב אשי ממר בריה [בנו] של רב אשי, שהיתה צריכה לקבל מן הירושה עישור נכסים, והגבה לה מקרקע בינונית, ושלא בשבועה. ואת חלק הנכסים שגבה מבריה [מבנו] של רב סמא בריה [בנו] השני של רב אשי (שרב סמא מת, וחלקו בירושת רב אשי עבר לבנו), הגבה לה מקרקע זבורית, בשבועה. שהרי במקרה זה בודאי נחשב הדבר כגביית חוב מן היתום בן רב סמא, שהיא בעלת החוב שלו, ודינה בזיבורית. ואם כן רואים שלדעתו הבת היא בעלת חוב של האחים.

ועוד בענין זה, שלח ליה [לו] רב נחמיה בריה [בנו] של רב יוסף לרבה בר רב הונא זוטא [הקטן] מנהרדעא: כי אתיא הא איתתא לקמך, אגבה [כאשר תבוא אשה זו, מוסרת מכתב זה, לפניך, הגבה לה] עישור נכסים אפילו מאיצטרובלא [ממקום הריחיים] שגם הוא נחשב לקרקע. אמר רב אשי: כי הוינן בי [כאשר היינו בבית] רב כהנא כתלמידים, הוה מגבינן [היינו גובים] את עישור הנכסים אפילו מעמלא דביתי [משכירות הבתים], משום שכסף זה בא מפירות הקרקעות.

ג מסופר: שלח ליה [לו] רב ענן לרב הונא מכתב זה: הונא חברין [חברינו], שלם [שלום]! כי אתיא הא איתתא לקמך אגבה [כאשר תבוא אשה זו מוסרת המכתב לפניך, הגבה לה] עישור נכסי [מן הנכסים]. הוה יתיב [היה יושב] רב ששת קמיה [לפניו] לפני רב הונא, ואמר ליה [לו] לרב ששת: זיל אימא ליה [לך אמור לו, לרב ענן] מה שאומר לך, וכיון שידע שלא יהיה נוח הדבר לרב ששת, הוסיף: ובשמתא יהא מאן [ובנידוי יהיה מי] שלא אמר ליה [יאמר לו] בדיוק בלשון שאומר. וכך אמור לו: "ענן ענן! האם להגבות לה ממקרקעי [מקרקעות] או ממטלטלי [ממטלטלים] "? ועוד שאל אותו: "ומאן יתיב בי מרזיחא ברישא [ומי יושב בבית המרזח בראש]"?

אזל [הלך] רב ששת לקמיה [לפני] רב ענן ואמר ליה [לו] כך: מר [אדוני] הוא רבה [גדול], ואולם רב הונא הוא רביה דרבה [רבו של הרב], ונוסף לכך אף שמותי שמית מאן [נידה את מי] שלא אמר ליה [יאמר לו (לך)] בלשון זה, ואי לאו דשמית [ואם לא שהיה מנדה] לא הוה קאמינא [הייתי אומר זאת], שרצה להקדים ולהתנצל על שהוא אומר לו דברים קשים אלה: "ענן, ענן, האם להגבות לאשה זו ממקרקעי [מקרקעות] או ממטלטלי [ממטלטלים], ומאן יתיב בי מרזיחא ברישא [ומי יושב בבית המרזח בראש]"?

אזל [הלך] רב ענן לקמיה [לפני] מר עוקבא ראש הגולה ואמר ליה [לו] בתרעומת: חזי מר [יראה אדוני] היכי [איך] שלח לי רב הונא שליחות בזלזול "ענן ענן", ועוד "מרזיחא" ששלח לי בשליחות הזו לא ידענא מאי ניהו [איני יודע מה הוא]. אמר ליה [לו] מר עוקבא: אימא [אמור] לי איזי [ידידי]