בטלי כסף או בטלי זהב [במפות לבנות או במפות צבועות]? הרי שאינו נזקק לצדקה! אמר ר' חנינא: היינו [זהו] שאמר ר' אלעזר: בואו ונחזיק טובה לרמאין שמבקשים צדקה בלי להיות זקוקים לכך, שאלמלא הן שנותנים לנו איזשהו צידוק, היינו חוטאין בכל יום שאין אנחנו נותנים לעניים כל צורכם. ומנין שזה חטא — שנאמר: "ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא" (דברים טו, ט).

ותני [ושנה] ר' חייא בר רב מדיפתי, ר' יהושע בן קרחה אומר: כל המעלים עיניו מן הצדקה ואיננו נותן — כאילו עובד עבודה זרה. ומנין? — כתיב הכא [נאמר כאן] בענין צדקה: "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו'" (דברים טו, ט), וכתיב התם [ונאמר שם] בעבודה זרה: "יצאו אנשים בני בליעל" (דברים יג, יד), מה להלן "בני בליעל" הוא עבודה זרה, אף כאן משמעו עבודה זרה.

תנו רבנן [שנו חכמים]: המסמא את עינו (עושה עצמו כאילו הוא עיוור) והמצבה (והמנפח) את בטנו כאילו הוא חולה, והמקפח את שוקו כאילו היתה מכווצת, כדי ליהנות מן הצדקה — אינו נפטר מן העולם עד שיבא לידי כך באמת, כלומר, שכך יקרה לו. ובכלל, המקבל צדקה ואין צריך לכך — סופו אינו נפטר מן העולם עד שיבא לידי כך, שיהא זקוק באמת לצדקה.

א תנן התם [שנינו במשנה שם]: איזהו עני שמותר לו לקבל צדקה — כל שיש לו פחות ממאתיים זוז. אבל אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו להשלים לסכום זה, אלא מחשבים רק את סכום הכסף שיש לו. ושואלים: ולא? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: היה קודם לכן משתמש בכלי זהב — ישתמש בכלי כסף, היה משתמש בכלי כסף — ישתמש בכלי נחושת, משמע שמחייבים אותו למכור לפחות מקצת כלי תשמישו!

אמר רב זביד לא קשיא [אין זה קשה]: הא [זה] שאמרנו שצריך למכור את כליו היקרים ולקנות כלים זולים זולים יותר — הרי זה במטה ושולחן, הא [זה] שאמרנו שאין מחייבים אותו למכור — הרי זה בכוסות וקערות. ושואלים: מאי שנא [במה שונה] כוסות וקערות שלא חייב למכור — משום דאמר: מאיסי לי [שאומר: מאוסים הם עלי] הכלים הזולים, ואיני יכול לאכול בהם. אם כן מטה ושולחן נמי [גם כן] אמר [הריהו אומר]: לא מקבל עילואי [איני יכול לסבול אותם], שהם גורמים לי אי נוחיות. אמר רבא בריה [בנו] של רבה: מדובר פה בצעצוע, כגון מחרישה דכספא [מחרישה של כסף] שעל שולחנו, שחפצים כאלה צריך למכור, אבל חפצים שהם עיקר צרכיו — אין מחייבים אותו למוכרם.

רב פפא אמר: לא קשיא [אין זה קשה], שאפשר לפרש: כאן שאמרנו שאינו צריך למכור את כלי תשמישו — הרי זה קודם שיבא לידי גיבוי (לפני גבייה), שאם בשעה שנוטל מן הצדקה אין לו מאתים זוז, אף שאם ימכור את כליו יהיו לו מאתים זוז, מכל מקום אין בית דין מחייבים אותו למכור את כליו, ונוטל כדין מן הצדקה. ואילו כאן שאמרנו שצריך למכור את כלי תשמישו — הרי זה לאחר שיבא לידי גיבוי, שאם בשעה שנטל מן הצדקה היו לו מאתים זוז ונטל מן הצדקה שלא כדין, באופן כזה בית הדין גובה ממנו בחזרה את מה שנטל, ואם אין לו ממה לשלם, הריהו מוכר את כלי תשמישו ומשתמש בזולים יותר.

ב משנה יתומה שהשיאתה אמה או אחיה כשהיתה קטנה, אפילו מדעתה (מרצונה), וכתבו לה נדוניה במאה או בחמשים זוז — יכולה היא משתגדיל (כאשר היא גדלה) להוציא מידן מידי היורשים את הנדוניה מה שראוי להנתן לה, שהוא עשירית מהנכסים, ומה שהסכימה לפחות מההקצבה הרגילה בעודה קטנה אינו נחשב.

ר' יהודה אומר: זה הכלל הוא אם השיא האב בחייו את הבת הראשונה ומת ונתן לה מנכסיו — ינתן לשניה כדרך שנתן לראשונה, בין אם נתן לראשונה עשירית מנכסיו, בין יותר, או פחות. וחכמים אומרים: אין לדבר זה קיצבה פשוטה, כי פעמים שאדם היה באותה שעה עני ואחר כך העשיר, או שהיה עשיר והעני, ואי אפשר לתת קיצבה לפי מה שנתן לבת הראשונה, אלא שמין (מעריכים) את הנכסים כפי שוויים בשעה שנישאת השניה ונותנין לה חלק מסויים מהם.

ג גמרא אמר שמואל: לפרנסה, כלומר, לענין הזה של נדוניה של הבת היתומה — שמין באב, שמעריכים לפי מעמדו של האב, ולפי מה שהיתה דרכו לתת. מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: הבנות ניזונות ומתפרנסות מנכסי אביהן. ופרטי הדברים כיצד? — אין אומרים אילו היה אביה קיים, כך וכך היה נותן לה, לפי מעמדו ומנהגו, אלא שמין (מעריכים) את הנכסים, ונותנין לה חלק מסויים. משמע שאין שמין את האב. מאי לאו [האם לא] הכוונה "מתפרנסות" — לפרנסת הבעל, כלומר, לענין נדוניה לנישואין. ודוחים: אמר רב נחמן בר יצחק: לא, הכוונה היא בפרנסת עצמה כלומר, מה שמפרנסים אותה ממש במזונות, שבזה נותנים לה קיצבה, בלא קשר לדרכו של האב.

ומקשים: הא [הרי] ניזונות ומתפרנסות קתני [שנה], מאי לאו [האם לא] הכוונה בכפילות זו היא: אחת ("מתפרנסות") — לפרנסת הבעל, ואחת ("ניזונות") — מפרנסת עצמה?! ודוחים: לא, אידי ואידי [זה וזה] ניזונות ומתפרנסות הכוונה היא בפרנסת עצמה, כלומר, לצרכים שלה, ולא קשיא [ואינו קשה] מכפילות הלשון, כי הא [זו] ("ניזונות") — הרי זה באכילה ובשתיה, והא [וזה] ("מתפרנסות") — הרי זה בלבושא וכיסויא [בלבוש ושאר כיסויים].

תנן [שנינו במשנה]: וחכמים אומרים: פעמים שאדם עני והעשיר או עשיר והעני, אלא שמין הנכסים ונותנין לה. ונברר: מאי [מה פירוש] "עני" שם, ומאי [ומה פירוש] "עשיר"? אי נימא [אם נאמר כפשוטו] "עני" כוונתו עני ממש בנכסים, "עשיר" כוונתו עשיר בנכסים, האם מכלל הדברים תאמר שהתנא קמא סבר [הראשון סבור] שאפילו כשהיה עשיר והעני כדמעיקרא יהבינן [כמו שנתן מתחילה אנו נותנים] לה, לבת השניה — הא לית ליה [הרי אין לו], ואיך אפשר לקחת מנכסיו סכום שווה?

אלא לאו [האם לא] הכוונה היא "עני" — עני בדעת, "עשיר" — עשיר בדעת, כלומר, פעמים שאדם היה באופיו בגדר של עני ומקמץ ופעמים הוא בגדר של עשיר ונוהג ברחבות, ואם כן אף על פי שהוא משתנה בדעתו וקתני [ושנה] בכל זאת שמין את הנכסים ונותנין לה, אלמא לא אזלינן בתר אומדנא [משמע שאין אנו הולכים אחר אומדן דעתו של האב] אלא נותנים סכום קצוב, ותיובתא [והרי זו קושיה חמורה] על דעת שמואל! ומשיבים: שמואל, הוא שאמר כשיטת ר' יהודה. דתנן [שכן שנינו במשנה], ר' יהודה אומר: אם השיא בת הראשונה — ינתן לשניה כדרך שנתן לראשונה.

ושואלים: אם כך, ונימא [ושיאמר] שמואל במפורש: הלכה כר' יהודה! ומשיבים: אי אמר [אילו היה אומר] הלכה כר' יהודה, הוה אמינא [הייתי אומר] כי זהו דוקא כאשר השיאה בפועל את הבת הראשונה, דגלי דעתיה [שגילה דעתו] כמה הוא נותן בפועל אבל אם לא השיאה — לא! שמא היה משנה את דעתו, על כן קא משמע לן טעמא [השמיע לנו שהטעם] של ר' יהודה דאזלינן בתר אומדנא [שהולכים אנחנו אחר אומדן, הערכת דעתו], לא שנא [אינו שונה] כשהשיאה ולא שנא [ואינו שונה] כשלא השיאה עדיין,

והאי דקתני [וזה ששנה] "השיאה" — הרי זה להודיעך כחן דרבנן [של חכמים] עד כמה הם מפליגים בדעתם דאף על גב [שאף על פי] שהשיאה וגלי דעתיה [וגילה דעתו] כמה הוא רוצה לתת לבתו, לא אזלינן בתר אומדנא [אין אנחנו הולכים אחר ההערכה].

אמר ליה [לו] רבא לרב חסדא: דרשינן משמך [דורשים אנו בשמך] כי הלכה כר' יהודה בענין זה. אמר ליה [לו]: יהא רעוא [יהי רצון] שכל כי הני מילי מעלייתא תדרשו משמאי [דברים טובים כאלה תדרשו בשמי], כלומר, אף הוא הסכים לדעה זו.

ושואלים: ומי [והאם] אמר רבא הכי [כך], שהלכה כר' יהודה? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: רבי אומר: בת שמת אביה והיא ניזונת מן האחין, כלומר, מן הירושה — נוטלת בנדוניה עישור (עשירית) נכסים שזה הסכום הקצוב. ואמר רבא: הלכתא [הלכה] כרבי ובניגוד לדברי ר' יהודה שעושים זאת לפי אומדן דעתו! משיבים: לא קשיא [אין זה קשה]; הא [זה] — דאמידניה [שאמדנו אותו] ואנו יכולים להעריך כמה היתה כוונתו לתת, אנו הולכים לפי האומדן, וכר' יהודה. הא [וזה] — שלא אמידניה [אמדנו אותו], אזי נותנים סתם עישור נכסים.

ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] לומר, שאמר רב אדא בר אהבה: מעשה ונתן לה רבי אחד משנים עשר בנכסים לנדוניה! לכאורה קשיין אהדדי [קשים הם זה על זה] שהרי בברייתא אמרו שהוא אומר עישור נכסים, אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] כי הא [זה] — דאמידניה [שאמדנו אותו] ולפי האומדן נותנים, ובמקרה ההוא אמדו אותו שרצה לתת אחד משנים עשר מנכסיו, הא [זה] — שלא אמידניה [אמדנו אותו] קבע רבי שיעור עישור נכסים. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

ד גופא [לגופה] של אותה הלכה שאמר רבי: בת הניזונת מן האחין נוטלת עישור נכסים. אמרו לו לרבי: לדבריך, מי שיש לו עשר בנות ובן, אם כן כיון שיתנו לכל בת עישור נכסים אין לו לבן במקום בנות כלום, ואתה מפקיע את ירושתו שהיא מן התורה!

אמר להן, כך אני אומר: זו שבאה ראשונה להינשא נוטלת עישור נכסים, שניה — נוטלת עשירית במה ששיירה הראשונה, כלומר, לא עישור נכסים מן הסכום הראשון, אלא עישור נכסים ממה שנותר אחר שנטלה הראשונה, ושלישית — עשירית במה ששיירה השניה. אלא שלאחר שנטלה כל אחת את חלקה לפי ערך הנכסים בשעה שנישאה, חוזרות כולן ומביאות את שנטלו בחלקן וחולקות את הכל מחדש לפי מספר הבנות בשוה, כדי שלא ייצא שהראשונה מקבלת הרבה יותר. נמצא שלפי מספר הבנות נותנים עישור אחר עישור של הנכסים הנותרים, ואחר כך מחלקים שכל בת תקבל סכום שווה של נדוניה. ואם כן, לעולם ישאר דבר מה עבור הבן.