מציעין תחתיו (תחת רגליו) ללכת עליהם, והוא היה מפקיר אותם ובאין עניים ומקפלין אותן מאחריו לאחר שעבר עליהם, ונוטלים אותם לעצמם. אם כן הרבה צדקה נתן! ומשיבים: איבעית אימא [אם תרצה אמור]: מה שמסופר עליו שנתן לצדקה באמת לכבודו הוא דעבד [שעשה], שרצה להראות כמה הכסף אינו חשוב בעיניו, ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: כדבעי ליה למיעבד [כמו שהיה צריך לו לעשות], לא עבד [עשה]. כדאמרי אינשי [כפי שאומרים האנשים] כפתגם עממי: לפום גמלא, שיחנא [לפי הגמל, המשא], שלפי גודלו מטעינים עליו יותר. וכן נקדימון בן גוריון לפי רוב עושרו לא נתן צדקה כראוי.

תניא [שנויה ברייתא]: אמר ר' אלעזר בר' צדוק בלשון שבועה: אראה בנחמה (כה אזכה לראות בגאולת ישראל), אם לא ראיתיה שהיתה מלקטת שעורים מבין טלפי סוסים בעכו. קראתי עליה מקרא זה: "אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיתיך על משכנות הרועים" (שיר השירים א, ח), אל תקרי "גדיותיך" אלא "גויותיך", כלומר, שהיא צריכה, לצורך גופה שלה ("גויותיך") ללכת בעקבי הצאן, ולהתפרנס מהשיירים.

א אמר רב שמן בר אבא אמר ר' יוחנן: אם הכניסה לו חתיכות זהב כנדוניה — שמין (מעריכים) אותו, והרי הוא כפי שוויו, ואין מוסיפים בכתובה על שוויו ולא פוחתים מערכו. מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: הזהב הרי הוא לענין נדוניה ככלים. ומבררים: מאי לאו [האם לא] ככלים של כסף, דפחתי [שהם פוחתים] והולכים במשך הזמן, ולפי זה דינם כשאר חפצים שהיא מכניסה בנדוניה וצריך להפחית מערכם בכתובה! ודוחים: לא, הכוונה היא ככלים של זהב, דלא פחתי [שאינם פוחתים]. ומקשים: אם כן, זהב הריהו ככליו מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]! כלומר, צריך לשנות "ככליו" העשויים גם הם מזהב והמוערכים בשווים האמיתי, ולא כ"כלים" סתם.

ועוד יש לשאול: תניא [שנויה ברייתא אחרת]: זהב הרי הוא ככלים, ואילו דינרי זהב, מטבעות, הרי הן ככספים, ומוסיף הבעל שליש על שווים. רבן שמעון בן גמליאל אומר: במקום שנהגו שלא לפורטן שיש להם שווי קבוע ופורטים אותם למספר קבוע של דינרי כסף — שמין אותן והרי הן בשוויהן, לא פחות ולא יותר. ומבררים: רבן שמעון בן גמליאל אהייא [על איזה] דבר הוא מתייחס? אילימא אסיפא [אם תאמר על סופה] של הברייתא, לגבי דינרי זהב, אם כן מכלל דבריו אתה למד אתה שהתנא קמא [הראשון] סבר כי אפילו במקום שנהגו שלא לפורטן הרי הם ככספים? הא לא נפקי [הרי הם אינם יוצאים] בהוצאה כאשר אין פורטים אותם אלא משאירים אותם כרכוש קבוע, ומדוע יוסיף הבעל עליהם?

אלא לאו [האם לא] התכוון ארישא [על ראשה] של הברייתא, והכי קאמר [וכך אמר], כך צריך להבין את כל הקטע: זהב הרי הוא ככלים, מאי [מה, איזה] כלים — כלים של כסף. ואילו רבן שמעון בן גמליאל אומר: הרי הוא כדינרין של זהב, שערכם קבוע במקום שנהגו שלא לפורטן ולא לעשות בהם עסקים. ועל כל פנים מדברי חכמים יש סתירה למה שאמרנו שדינו של זהב ככלי זהב ולא ככלי כסף!

ודוחים: לא, לעולם תפרש כי אמר דבריו אסיפא [על סופה של הברייתא] ומדובר פה בדינרים, ואם אמנם אינם נפרטים, הרי זה מחמת דנפקי [שיוצאים] ומשתמשים בהם למסחר רק על ידי הדחק, שאמנם הם אינם משמשים למשא ומתן קבוע, אבל בדוחק אפשר להשתמש בהם. ולפי זה בהא קמיפלגי [ובנושא זה חלוקים]; מר סבר [חכם זה, תנא קמא, סבור]: כיון דנפקי [שהם יוצאים] אם כי בדוחק, משבחינן לה [מוסיפים עליהם שבח] וכותב לה הבעל תוספת כתובה כדין כספים, ומר סבר [וחכם זה, רבן שמעון בן גמליאל, סבור]: כיון דלא נפקי [שאינם יוצאים] אלא על ידי הדחק, לפיכך לא משבחינן לה [אין מוסיפים לה שבח].

איבעית אימא [אם תרצה אמור] באופן אחר: כל הברייתא כולה כשיטת רבן שמעון בן גמליאל היא, וחסורי מיחסרא והכי קתני [וחסרה הברייתא וכך היא שנויה]: זהב הרי הוא ככלים, דינרי זהב הרי הן ככספים. במה דברים אמורים — במקום שנהגו לפורטן את הדינרים, אבל במקום שנהגו שלא לפורטן — שמין אותם כמה שהם שווים, והרי הן בשוויהן, אלו דברי רבן שמעון בן גמליאל. שרבן שמעון בן גמליאל אומר: במקום שנהגו שלא לפורטן, שמין אותם והרי הן בשוויהן.

הסברנו איפוא את הקושיה מן הברייתא ששאלנו, מכל מקום אם דינו של זהב ככלי זהב ויש להעריכו כשוויו, אם כן "ככליו" מיבעי ליה [היה צריך לו לומר], שזהב הריהו ככליו ולא ככלים סתם! ואומרים: אכן, קשיא [קשה הדבר], שאין לשון זו בהירה כל צורכה. איבעית אימא [אם תרצה אמור]: הכא במאי עסקינן [כאן במשנה במה אנו עוסקים] — בדהבא פריכא [בזהב שבור, בגרוטאות של זהב]. רב אשי אמר: בממלא [בגרגרים של זהב] אנו עוסקים, ובודאי אין דינם ככלי זהב ממש, אלא שבא לומר שדינם ככלים ולא כדינרים של זהב.

ב אגב דברים אלה בהערכת חפצים העשויים לשמש במסחר, אמר ר' ינאי: בשמים של אנטוכיא — הרי הן ככספים. משום שבאנטיוכיא היו עושים מסחר בהם, וכאשר אשה מכניסה אותם בנדוניה, יש לדון בהם כאילו הכניסה לו כסף מזומן. וכיוצא בזה אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יוחנן: גמלים של ערביא (של ערב) — אשה גובה פרנא (כתובה) מהם. משום ששם הם נושאים ונותנים בהם, והריהם כמו כספים במקום אחר.

וכיוצא בזה אמר רב פפי: הני תותבי דבי מכסי [אותן השמלות של בית מכסי] אשה גובה פרנא מהם, משום שבזה היה מסחרם. ואמר רב פפי: הני שקי [אותם השקים] של המקום רודיא, ואשלי [והחבלים] של המקום קמחוניא, כיון שמסחרם היה בדברים אלה — אשה גובה פרנא מהן. אמר רבא: מריש הוה אמינא [מתחילה הייתי אומר] הני [אותם] ארנקי כספים של העיר מחוזא, אשה גובה פרנא מהם. מאי טעמא [ומה טעם]? — אסמכתייהו עלייהו [הם סומכים עליהם] ודינם כמו קרקעות במקום אחר, כיון דחזאי דשקלי להו ונפקי [שראיתי שהן לוקחות אותם ויוצאות], וכי משכחי ארעא זבני בהו [וכאשר הן מוצאות קרקע, הם קונות בהם] ואינן משאירות את הכסף במזומן, אמינא אסמכתייהו אארעא הוא [אמרתי שגם הם נשענות ונסמכות על הקרקע] ולא על מטלטלים אלה.

ג משנה המשיא את בתו סתם בלי לפרש כמה נדוניה הוא נותן — לא יפחות לה מחמשים זוז. פסק להכניסה ערומה, שאמר שאינו נותן לה דבר — לא יאמר הבעל "כשאכניסנה לביתי אכסנה בכסותי", אלא מפני הכבוד מכסה ונותן לה בגדים הראויים לה בעודה בבית אביה, וכך היא מגיעה אליו. וכן גבאי צדקה המשיא את היתומה — לא יפחות לה מחמשים זוז לנדוניה. ואם יש בכיס של צדקה יותר כסף — מפרנסין אותה בנדוניה ובשאר צרכיה לפי כבודה.

ד גמרא אמר אביי: חמישים זוז שאמרנו הם חמשים זוזי פשיטי [זוזים פשוטים, דינרי מדינה], שכל אחד מהם שווה שמינית של זוז (דינר) רגיל. ממאי [ממה] אני יודע שכך הוא — מדקתני סיפא [ממה ששנה בסופה]: אם יש בכיס — מפרנסין אותה לפי כבודה, ואמרינן [ואמרנו] מאי [מה] פירושו של כיס זה? אמר רחבה: הכוונה היא ארנקי של צדקה. ואי סלקא דעתין [ואם עולה על דעתנו] לומר שכוונתו חמשים זוזי [זוזים] ממש, דינרים רגילים אם יש בכיס כמה יהבינן [אנו נותנים] לה? שהרי חמישים דינר הם סכום גדול לתת בתורת צדקה. אלא שמע מינה [למד מכאן] שחמשים זוז הם זוזי פשיטי [זוזים פשוטים, דינרי מדינה].

ה תנו רבנן [שנו חכמים]: יתום ויתומה שבאו להתפרנס מן הצדקה — מפרנסין את היתומה ואחר כך מפרנסין את היתום. וטעמו של דבר — מפני שהאיש דרכו לחזור על הפתחים, ואין אשה דרכה לחזור, ולכן צורכה גדול יותר. יתום ויתומה