עד כמה? בן כמה צריך להיות תינוק שנוכל להניח שהוא כבר מכיר את אמו? אמר רבא אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב: מבן שלשה חדשים, ושמואל אמר: מבן שלשים יום. ור' יצחק אמר בשם ר' יוחנן: מבן חמשים יום. אמר רב שימי בר אביי: הלכה כר' יצחק שאמר משום (בשם) ר' יוחנן. ושואלים: בשלמא [נניח] רב ור' יוחנן שנחלקו בהבדל בין חמישים יום לשלושה חודשים — אפשר לומר שכל חד וחד [אחד ואחד] מן התינוקות כי חורפיה [לפי חריפותו], שיש תינוק מפותח יותר שמכיר את אמו בחמישים יום, ויש תינוק שמכיר בשלושה חודשים. אלא לשמואל, כי האי גוונא מי משכחת לה [כגון זה האם אתה מוצא אותה] שתינוק בן חודש כבר יכיר את אמו?

ואכן מספרים: כי אתא [כאשר בא] רמי בר יחזקאל מארץ ישראל לבבל, אמר: לא תציתינהו להני כללי דכייל [אל תקשיבו, תקבלו, לאותם כללים שכלל] יהודה אחי משמיה [משמו] של שמואל, כי שמואל לא קבע זמן מסויים לדבר זה. אלא הכי [כך] אמר שמואל: כל זמן שמכירה. שאין לדבר שיעור זמן קבוע, אלא יש לבדוק בכל תינוק אם הוא מכיר את אמו.

ומסופר: ההיא דאתאי לקמיה [גרושה אחת שבאה לפני] שמואל, שלא רצתה להניק את בנה. אמר ליה [לו] שמואל לרב דימי בר יוסף: זיל בדקה [לך בדוק אותה], כלומר, בדוק האם התינוק מכיר את אמו. אזל אותבה בדרי דנשי [הלך הושיב את אותה אשה בשורה של נשים], ושקליה לברה וקמהדר ליה עלייהו [ולקח את בנה בידיו והחזיר אותו עליהן] לראות כיצד יגיב התינוק. כי מטא לגבה, הות קא מסוי לאפה [כאשר הגיע התינוק אליה, אל אמו, היה מסתכל בפניה] כבשתנהי לעינה מיניה [כבשה את עיניה ממנו], שלא רצתה להביט בו. אמר לה: נטף [הרימי] את עיניך, קום דרי בריך [קחי, שאי, את בנך] שהרי ניכר שהוא מכיר אותך. ושואלים: סומא מנא ידע [תינוק עיוור מניין הוא יודע] ומכיר באמו? אמר רב אשי: בריחא ובטעמא [בריח ובטעם] של החלב.

א כיון שדנו כאן בזמן יניקת התינוק, דנים בכמה צדדים אחרים של הדבר. תנו רבנן [שנו חכמים]: יונק תינוק והולך (וממשיך) משדי אמו עד עשרים וארבעה חדש, מכאן ואילך — הרי זה כיונק שקץ, שלא התירו לו לשתות חלב של אשה, אלו דברי ר' אליעזר. ר' יהושע אומר: אינו כן, אלא אם הוא ממשיך לינוק — אפילו ארבע וחמש שנים מותר לו. אבל אם פירש (הפסיק לינוק) לאחר עשרים וארבעה חדש, וחזר לינוק — אז דינו כיונק שקץ. ודנים בברייתא זו.

אמר מר [החכם]: מכאן ואילך כיונק שקץ, ומשמע שחלב אדם אסור. ורמינהי [ומקשים, מראים סתירה] ממה ששנינו: יכול יהא חלב מהלכי שתים, כלומר, חלב אדם, טמא ואסור באכילה כדין בהמות טמאות. ולכאורה דין (קל וחומר) הוא: ומה בהמה טמאה שהקלת במגעה שאין בה טומאת מגע בחייה — החמרת בחלבה, שאסור לשתות חלב בהמה טמאה, אדם שהחמרת במגעו, שיש בו דיני טומאה אף בחייו (וכגון טומאת נידה) — אינו דין שתחמיר בחלבו שיהא אסור משום טומאה?

תלמוד לומר: "את הגמל כי מעלה גרה הוא ופרסה איננו מפריס טמא הוא לכם" (ויקרא יא, ד), וההדגשה "הוא" באה לומר: הוא בלבד טמא, ואין חלב מהלכי שתים טמא, אלא טהור. ועוד: יכול אוציא דווקא את החלב של אדם מכלל איסור אכילה, שאינו שוה בכל שהרי החלב מצוי רק בנשים, אבל ולא אוציא את הדם של אדם שהוא שוה בכל, ויהיה אסור דם של אדם באכילה — תלמוד לומר מן ההדגשה "הוא" האמור בגמל, לומר: הוא טמא ואין דם מהלכי שתים טמא, אלא טהור.

ואמר רב ששת: עד כדי כך אין איסור בחלב אשה, שאפילו מצות פרישה מדברי סופרים אין בו. ואם כן מדוע אומרים שהתינוק נחשב כיונק שקץ?

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה] הא [זה] שאמרו שאין בו איסור, הרי זה דווקא באופן דפריש [שכבר פרש ממנה], הא [זה] שאמרו שהוא אסור, הרי זה באופן דלא פריש [שעדיין לא פרש], שכל עוד החלב בשדי האשה יש בו איסור מדברי חכמים. ונחשב כיונק שקץ.

וחלופא [וחילופו של דבר] בדם. שדם אדם שפרש אסור מדברי סופרים, אבל אם לא פרש — אין בו איסור. כדתניא [וכפי ששנינו בברייתא]: דם אדם שהיה על גבי ככר — גוררו, מגרד את הדם מן המקום, ואוכלו, את הככר. שכיון שפירש אסור לאוכלו מדברי סופרים עד שיגרור, אבל דם שהיה בין השינים של אדם — מוצצו, ואינו חושש, שאין בדם זה איסור אכילה כלל כל זמן שלא פירש.

אמר מר [החכם] באותה ברייתא: ר' יהושע אומר אפילו בן ארבע וחמש שנים רשאי לינוק. ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] אחרת, ר' יהושע אומר: אפילו הוא גדול כל כך עד שחבילתו על כתיפיו, עדיין יכול להמשיך לינוק, ומשמע שהוא יותר מבן ארבע וחמש שנים! ומשיבים: אין זו סתירה, אידי ואידי חד שיעורא [זה וזה שיעור אחד] הוא ואין ההבדל אלא בלשון. אמר רב יוסף: הלכה כר' יהושע.

ובנושא דומה תניא [שנינו בברייתא], ר' מרינוס אומר: אדם שהיה גונח (משתעל) וצריך לרפואתו חלב, ואין לו חלב מוכן — יונק חלב מבהמה בשבת, אף על פי שאסור לחלוב בהמה בשבת. מאי טעמא [ומה טעם] — פעולת היונק נחשבת רק כמפרק כלאחר יד. שאמנם מלאכת החליבה היא תולדה של מלאכת "מפרק" ("דש") שהגדרתה היא שמוציא את התוך הנאכל מתוך מעטה שאינו נאכל, אבל זה דווקא בחליבה שאז נעשית מלאכה זו כדרכה, אבל היונק חלב מבהמה עושה אמנם מלאכה של מפרק אך לא כדרך עשייתה, אלא כמי שעושה מעשה באחורי ידו, ואין מלאכה כזו אסורה אלא מדברי סופרים, ובמקום צערא [צער, כאב], כמו במקרה של גונח, לא גזרו רבנן [חכמים]. אמר רב יוסף: הלכה כר' מרינוס.

תניא [שנויה ברייתא], שכתוב בה כעין אותה הלכה שהזכרנו, נחום איש גליא אומר: צינור שעלו בו קשקשין (קש ועשבים) המעכבים את זרימת המים בתוכו — ממעכן ברגלו בצנעא בשבת, ואינו חושש משום מלאכת מתקן כלי. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם] ההיתר — מלאכה זו שעושה מתקן כלאחר יד הוא, שהרי אין דרך תיקון אלא כשעושה זאת בידו או בכלי, וכשעושה אותה ברגל היא נחשבת כמלאכה הנעשית שלא כדרכה, ואינה אסורה אלא מגזירת חכמים, ובמקום פסידא [הפסד] לא גזרו בה רבנן [חכמים]. אמר רב יוסף: הלכה כנחום איש גליא.

ועוד לענין הברייתא שדנו בה: נאמר שאם פירש התינוק מלינוק לאחר עשרים וארבעה חדש וחזר — הרי הוא כיונק שקץ. ושואלים: וכמה זמן של פרישה? אמר רב יהודה בר חביבא אמר שמואל: שלשה ימים. איכא דאמרי [יש שאומרים] בלשון אחרת, שלא היתה זו מימרה של אמורא אלא ברייתא, שתני [שנה] רב יהודה בר חביבא קמיה [לפני] שמואל ברייתא זו: שהזמן הוא שלשה ימים.

ב ומכאן באים לדון בהלכות אחרות הקשורות ביניקה. תנו רבנן [שנו חכמים]: אשה מינקת שמת בעלה בתוך עשרים וארבעה חדש ללידת הילד — הרי זו לא תתארס ולא תינשא,