מזונות תחת מעשה ידיה, ומעה כסף שנותן לה תחת (במקום) מותר שמוסיפה לעשות יותר מן השיעור, וכיון דלא קא יהיב [שאינו נותן] לה מעה כסף — המותר דידה הוי [שלה הוא], אלא אם כן נשאר ממנו לאחר מותה והבעל יורש אותה. רב אדא בר אהבה סבר: תקנו מזונות תחת מותר, ומעה כסף תחת מעשה ידיה, וכיון דקא יהיב [שהוא נותן] לה מזוני [מזונות], אם כן המותר דידיה הוי [שלו הוא] ולכן חלה עליו קדושה מיד כשהותירה.

ושואלים: במאי קמיפלגי [במה הם חלוקים] ומה טעמם? ומסבירים: מר סבר [חכם זה, רב ושמואל סבורים] שתיקנו מידי דשכיח ממידי דשכיח [דבר מצוי מדבר מצוי] ולכן תיקנו מזונות שהם מצויים, תחת מעשה ידיה שהוא מצוי. ומר סבר [וחכם זה, רב אדא בר אהבה, סבור] כי תיקנו מידי דקייץ ממידי דקייץ [דבר קצוב מדבר קצוב] וכיון שיש קיצבה במעה כסף, וקיצבה כמה היא צריכה לעשות במעשה ידיה, תיקנו זה כנגד זה.

מיתיבי [מקשים] על רב אדא בר אהבה, הלא אמרו: "תקנו מזונות תחת מעשה ידיה", ולא "תחת מותר"! ומשיבים: אימא [אמור, תקן] ושנה: "תחת מותר מעשה ידיה".

תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת, ממה ששנינו: אם אינו נותן לה מעה כסף לצורכיה — מעשה ידיה שלה. משמע שמעשה ידיה תיקנו כנגד המעה, וכדעת רב אדא! ודוחים: אימא [אמור, תקן]: מותר מעשה ידיה שלה. ומקשים: והא עלה קתני [והרי עליה שנה] והסביר באותה משנה: מה היא עושה לו, מה שיעור ההתחייבות שלה לעשות עבורו — משקל חמש סלעים שתי שהיא טווה ביהודה, שהן משקל עשר סלעים במשקל של גליל, ששם היו הסלעים קטנים יותר. משמע מכאן שהברייתא אינה מדברת במותר אלא במעשה ידיה עצמם!

ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר]: מעשה ידיה כמה הוי [הם] דלידע [כדי שנדע] את המותר דידה [שלה] כמה הוא, לכן אמרו שמעשה ידיה הקצוב הוא משקל חמש סלעים שתי ביהודה, שהן עשר סלעים בגליל.

א אמר שמואל: הלכה כר' יוחנן הסנדלר, שאף את המותר אינו יכול להקדיש. ולפי זה יוצא שאינו יכול כלל להקדיש את מעשה ידי אשתו לפי שאינם עתה בעולם.

ושואלים: ומי [והאם] אמר שמואל הכי [כך]? והתנן [והרי שנינו במשנה]: אמרה אשה "קונם אסור בנדר כל מה שאני עושה לפיך (עבורך) "— אינו צריך הבעל להפר כלל נדר זה, משום שיש לה התחייבות מוקדמת לעשות עבורו ולכן אין הקונם חל על דבר שאינו שלה. ר' עקיבא אומר: אף על פי כן יפר הבעל, שמא תעדיף (תוסיף) עליו על מעשה ידיה יתר מן הראוי לו, ונמצא הקונם חל על המותר. ר' יוחנן בן נורי אמר: יפר, ומטעם אחר: שמא יגרשנה ויחול הנדר מן הגירושין ואילך, וכיון שאסרה עליו את מעשה ידיה תהא אסורה לחזור לו לאחר גירושיה, שלא יוכל לחזור ולשאתה לאשה, שאי אפשר שלא יהנה כלל ממעשה ידי אשתו.

ואמר שמואל: הלכה כר' יוחנן בן נורי. ואם הלכה כר' יוחנן בן נורי בזה שיכולה לאסור מעשה ידיה לעולם גם לאחר גירושין אף שלא באו לעולם — משמע שיש אפשרות להקדיש דבר שלא בא לעולם, ובניגוד לדברי ר' יוחנן הסנדלר! ומשיבים: כי [כאשר] אמר שמואל כי הלכה כר' יוחנן בן נורי, הרי זה רק לענין העדפה, שהנדר חל רק על מותר מעשי ידיה.

ומקשים: אם כן, ולימא [ושיאמר במפורש]: הלכה כר' יוחנן בן נורי להעדפה! אי נמי [או גם כן] יאמר: אין הלכה כשיטת התנא קמא [הראשון]! אי נמי [או גם כן] יאמר באופן פשוט: הלכה כר' עקיבא שהוא־הוא החושש להעדפה!

אלא יש לחזור מתירוץ זה ולהסביר באופן אחר, שאמר רב יוסף: קונמות קאמרת [אומר אתה] להוכיח משם את דבריך שאדם יכול להקדיש דבר שלא בא לעולם? — שאני [שונים] קונמות שיש להם דין מיוחד, מתוך שבדין קונמות אדם אוסר פירות חבירו עליו. שאם אמר אדם "קונם פירותיך עלי" נאסר בהם, אף שפירות אלה אינם שלו, ויחול האיסור עליהם רק כאשר יגיעו לרשותו, ולכן יש בקונם גם כוח שאדם מקדיש ואוסר גם דבר שלא בא לעולם אף שעדיין לא בא לרשותו.

אמר ליה [לו] אביי: אין השוואה זו מוכיחה, בשלמא [נניח] זה שאדם אוסר פירות חבירו עליו, מדוע יכול הוא לעשות כן — שכן ידוע הדין שאדם אוסר פירותיו שלו על חבירו שבשני המקרים יש לפחות צד אחד באיסור שהוא ברשותו, אם כשאוסר דבר על עצמו, או שאוסר דבר שברשותו על אחרים. אולם, וכי יאסר דבר שלא בא לעולם על חבירו, שכן אין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו, שכשם שאינו יכול לאסור בקונם פירות שאינם ברשותו על אדם שאינו ברשותו, כך אינו יכול לאסור פירות שלא באו לעולם (שאינם עדיין ברשותו) על אדם אחר. ואם כן, כיצד יכולה האשה לאסור מעשי ידיה שעדיין לא באו לעולם, על בעלה?

אלא אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: יש לחזור מהסבר זה ולומר כי מדובר שם לא כשאמרה "קונם מעשה ידיה", אלא באומרת "יקדשו ידי לעושיהם", שהידים עצמן איתנהו [מצויות] בעולם, ולכן חל עליהן ההקדש.

ושואלים: וכי קאמרה הכי מי מקדשן [וכאשר היא אומרת כך, בסגנון זה, האם הן מתקדשות]? הא משעבדא ליה [הרי היא משועבדת לו] לבעלה, למעשה ידיה, ואיך היא יכולה להקדיש דבר שאינו שלה! ומשיבים: דאמרה לכי מיגרשה [שהיא אומרת, שכאשר תתגרש מבעלה] אז יחול ההקדש.

ומקשים: ומי איכא מידי דאילו השתא לא קדיש ולקמיה קדיש [והאם יש דבר שאילו היה עושה אותו עכשיו אין חלה עליו קדושה ולאחר מכן יתקדש]? אמר ר' אלעאי: אלמה [מדוע] לא? הרי מוצאים אנו מקרים כאלה, אילו האומר לחבירו "שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך (כשאקנה אותה ממך בחזרה) תיקדש" — מי [האם] לא קדשה [תתקדש] אותה שדה כאשר יחזור ויקחנה? משמע שאדם יכול להקדיש לאחר זמן, לעתיד, דבר שעתה אינו יכול להקדישו.

מתקיף לה [מקשה על כך] ר' ירמיה: מי דמי [האם הדבר דומה]? התם [שם] בענין השדה, כיון שהשדה שהוא מוכר, הוא עדיין שלו בזמן המכירה, ובידו להקדישה כעת, לכן יכול להחיל עליו קדושה גם לאחר זמן. אבל הכא [כאן] הלא אין בידה לגרש את עצמה, ואין אפשרות להקדיש עכשיו את מעשי ידיה, וכיון שאין בידה לעשות כן הא לא דמיא [זו אינה דומה] אלא למקרה אחר, לאומר לחבירו "שדה זו שמכרתי לך כבר, לכשאקחנה (אקנה אותה) ממך — תיקדש". שבמקרה כזה לא קדשה, משום שעכשיו כשאומר זאת אין השדה שלו, ואינו יכול להקדיש דבר שלא בא לעולם.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב פפא: מי דמי [האם הענין הזה שאמר ר' ירמיה דומה]? התם, גופא [שם גוף השדה עצמו] וגם הפירות בידא דלוקח [בידי הקונה] ולכן איננו יכול להקדיש, הכא [כאן] גופה בידה הוא ויש לה בעלות על ידיה, הא לא דמיא [זו אינו דומה] אלא לאומר לחבירו