קוביוסטוס [גונב נפשות] — הגיעו, כלומר, תפסו, המוכר "תפס" את הלוקח, שאינו יכול לבטל את המכירה, שאין המקח בטל בגלל מומים אלה. אלא מאי איכא [מה יש] בעבד חסרון חמור שיש בו כדי לבטל את החוזה — שנמצא שהעבד הוא לסטים (שודד) מזויין או מוכתב למלכות (נידון למוות), והמלכות תתפוס ותהרוג אותו, אולם הנהו קלא אית להו [מומים אלה קול יש להם] שבמקרים נדירים וחמורים כאלה יודעים הכל על כך, ואף הוא ידע על כך, ומאחר וקנאו — ודאי קיבל עליו עבד שכזה, ולכן אין לחשוש לביטול המקח בעבדים.

ושואלים: מכדי [הרי], בין למר [לחכם זה, עולא] ובין למר [לחכם זה, רב שמואל בר יהודה] בת ישראל שנתארסה לכהן לא אכלה [אינה אוכלת] בתרומה כל עוד היא ארוסה, אם כן מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם למעשה] אם הטעם הוא זה או זה? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל] במקרים של קבל, מסר, והלך. אם קיבל הבעל על עצמו את המומים, שאז קיים החשש שתשקה האשה לבני משפחתה כוס של תרומה, ואין חשש לסימפון. ולהיפך, אם מסר האב את האשה לשלוחי הבעל לנישואין, או שהלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל, שאין לחשוש שתשקה לבני משפחתה שהרי כבר אינה נמצאת איתם, אבל לעומת זאת יש לחוש לסימפון.

א שנינו במשנה שנחלקו מה נותן הכהן למזונות ארוסתו כשהגיע זמן הנישואין, ש ר' טרפון אומר: נותנין לה הכל תרומה ור' עקיבא אומר: נותנים לה מחצה חולין כדי שיהיה לה מה לאכול בימי נידותה שאסורה אז לאכול בתרומה, ומחצה תרומה. אמר אביי: מחלוקת זו היא בבת כהן שנישאה לכהן, אבל בבת ישראל שנישאה לכהן — דברי הכל נותן לה מחצה חולין ומחצה תרומה. כי בת כהן בקיאה בשמירת התרומה ויודעת כיצד להיזהר בה בימי טומאתה, ומשמגיעים ימי טומאתה יודעת היא שצריכה למכור מפירות התרומה ולקנות תמורתם פירות חולין, אבל בת ישראל שעדיין אינה בקיאה בכך, יש לחשוש שמא תטמא את התרומה, ולכן מתחילה נותנים לה גם מקצת חולין שתאכל אותם.

ועוד אמר אביי: מחלוקת זו היא דווקא בארוסה שהגיע זמנה ועדיין היא גרה בבית אביה, ובימי טומאתה מתעסקים אביה או אחיה במכירת התרומה לצורך קניית חולין, אבל בנשואה שעוסקת בצרכיה בעצמה — דברי הכל נותן לה בעלה מחצה חולין ומחצה תרומה. שאינו מן הראוי שאשתו תצטרך לטרוח ולמכור את התרומה כדי לקבל חולין.

תניא נמי הכי [שנוייה ברייתא גם כן כך], ר' טרפון אומר: נותנין לה הכל תרומה, ר' עקיבא אומר: מחצה חולין ומחצה תרומה. במה דברים אמורים — בבת כהן לכהן, אבל בת ישראל לכהן — דברי הכל מחצה חולין ומחצה תרומה. במה דברים אמורים — בארוסה, אבל בנשואה — דברי הכל מחצה חולין ומחצה תרומה.

ר' יהודה בן בתירא אומר: לא מחצה ומחצה, אלא נותנין לה שתי ידות (שני חלקים, שני שליש) של תרומה, ואחת של חולין. ר' יהודה אומר: נותן לה הכל תרומה, וכמות כזאת שתספיק לה שכאשר היא מוכרת בימי טומאתה תוכל להיות לוקחת (קונה) בדמים שקיבלה בתמורה חולין כדי צורכה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל מקום שהוזכרה תרומה — נותנין לה כפלים מכפי השיעור של חולין, כדי שלא תצטרך לטרוח ולחזר אחר קונים הקונים תרומה (שהרי אין אנשים קופצים לקנות תרומה ומחירה זול יותר, שכן לא כל אדם רשאי לאוכלה), ואולם כיון שההפרש בכמות שקיבלה גדול כל כך, בודאי תמצא קונים בנקל.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] בין שיטת ר' יהודה לשיטת רבן שמעון הלכה למעשה? ומשיבים: איכא בינייהו טירחא [יש ביניהם הבדל טירחה], שלדעת ר' יהודה עליה לטרוח ולמצוא קונים שיספקו לה חולין די צורכה. ולרבן שמעון בן גמליאל מוסיף לה הרבה יותר תרומה כדי למנוע ממנה את הטורח במכירה.

ב שנינו במשנה ש היבם אינו מאכיל בתרומה. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר — "קנין כספו" (ויקרא כב, יא) אמר רחמנא [אמרה תורה] שאוכל בתרומה, והאי [וזו] היבמה קנין של אחיו הוא, שאין ליבם קנין ביבמה עד שיבוא עליה.

ג שנינו במשנה שאם עשתה ששה חדשים מזמן התביעה בפני הבעל ושישה חודשים אחרים בפני היבם, ואחר כך שנינו שאם עשתה אפילו רוב השנה בפני הבעל, ואחר כך שנינו עוד שגם אם עשתה רוב הזמן בפני היבם — אין לה מזונות. ושואלים: השתא [עכשיו הרי] אפילו אם עשתה את רוב השנה בפני הבעל ורק מקצתה בפני היבם אמרת [אומר אתה] שלא מקבלת ממנו מזונות, כיון שלא עשתה את כולה בפניו, האם בפני היבם מיבעיא [נצרכה לומר]?! ומשיבים: בסגנון של "זו ואין צריך לומר זו" קתני [שנה] את המשנה, כלומר, המקרים מסודרים מן הקשה אל הקל, שקודם דובר באופן שעשתה רוב הזמן בפני בעלה, ואין צריך לומר במקרה הפשוט יותר כשעשתה רק מקצת בפני הבעל. וכן אין צריך לומר הלאה, במקרה הפשוט יותר של יבם ולא של בעל.

ד שנינו במשנה שכל ההלכות הללו שאשה אוכלת בתרומה בעודה בבית אביה כאשר הגיע זמנה להינשא, זו היא שיטת משנה ראשונה, אבל חכמים אחרונים אמרו שאין המאורסת לכהן אוכלת בתרומה ואפילו כשהגיע הזמן, אלא מכשתיכנס לחופה ממש. ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של בית דין אחרון זה? אמר עולא ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב שמואל בר יהודה: משום סימפון, שאנו חוששים שמא ימצא בה פגם, ויתבטלו הנישואין, ונמצא שאכלה תרומה שלא כדין.

ואומרים: בשלמא [נניח] לדעת עולא, אם כן קמייתא [הגזירה הראשונה] שגזרו חכמים במשנה ראשונה שאינה אוכלת בתרומה מיד משנתארסה, לדבריו הטעם הוא שמא ימזגו לה כוס בבית אביה, ובתרייתא [והמשנה, התקנה האחרונה] שגזרו שלא תאכל עד שתכנס לחופה היא משום סימפון, לפי זה יש פה שני טעמים שונים לשתי שיטות ההלכה.