אלא, כך יש לומר: תרוייהו [שניהם], רב ור' נתן, אזלי בתר אומדנא [הולכים אחר אומדן], אלא שיש להסביר את מחלוקתם בדרך אחרת.

מאן דאמר [מי שאומר] כי הלכה כר' אלעזר בן עזריה — שפיר [יפה], שהרי גם כאן יש ענין של אומדנא, מאן דאמר [מי שאומר] כי אין הלכה כר' אלעזר בן עזריה — הכא נמי [כאן גם כן] אומדן דעתא [דעת] הוא, אבל באופן אחר. כי מדוע נתן לה את התוספת הזו — משום איקרובי דעתא [קירוב הדעת] הוא, וכיון שנוצר ביניהם קשר וקירבה, שהתארסו, והא איקרבא ליה דעתא [והרי התקרבה דעתו] לאשה זו, ולכן גמר בליבו לתת לה את התוספת בכל מקרה.

מסופר: יתיב [ישב] רב חנינא בעל המקרא קמיה [לפני] ר' ינאי וקאמר [ואמר]: הלכה כר' אלעזר בן עזריה. אמר ליה [לו]: פוק, קרי קראך לברא [צא, קרא את מקראך בחוץ]! שאתה בקי במקרא ולא בהלכה, ומה שאמרת אינו ראוי להיאמר בבית המדרש, כי אין הלכה כר' אלעזר בן עזריה.

אמר רב יצחק בר אבדימי משום רבינו (בשם רבי יהודה הנשיא): הלכה כר' אלעזר בן עזריה. אמר רב נחמן אמר שמואל: הלכה כר' אלעזר בן עזריה.

ורב נחמן דידיה [משלו], ולא בשם שמואל, אמר: אין הלכה כר' אלעזר בן עזריה. ונהרדעי משמיה [וחכמי נהרדעא משמו] של רב נחמן אמרי [אומרים]: הלכה כר' אלעזר בן עזריה. ואומרים: ואף על גב דלט [ואף על פי שקילל] רב נחמן ואמר: כל דיינא דדאין [דיין שדן] כר' אלעזר בן עזריה — הכי והכי תיהוי [כך וכך תהיה לו], שלא רצה לפרש פרטי הקללה, אפילו הכי [כך] — הלכה כר' אלעזר בן עזריה. מכיון שהיו חילוקי דעות ושינויי דעות מרובים, ומסכמים: והלכה למעשה — כר' אלעזר בן עזריה.

א בעי [שאל] רבין שאלה זו: אשה שנכנסה לחופה ולא נבעלה, מהו דינה לענין תוספת? האם אנחנו אומרים שחיבת חופה קונה לה את התוספת ומשעה זו היא כאשה נשואה, או שמא חיבת ביאה בלבד קונה.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] דתני [ששנה] רב יוסף ברייתא זו: שלא כתב לה תוספת אלא על חיבת לילה הראשון. אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] ומפרש שחיבת חופה קונה — היינו דאמר [זהו שאמר] לילה הראשון, שהרי היא נעשית בלילה הראשון בלבד, אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שדווקא חיבת ביאה קונה, וכי ביאה בלילה הראשון איתא [ישנה], מכאן, מהלילה הראשון, ואילך, ליתא [אינה]?! משמע לכאורה שדי בחיבת החופה, ומאז נקנית התוספת.

ודוחים: ואלא מאי [מה] אתה מפרש שחיבת לילה ראשון כוונתה חופה, וכי חופה בלילה איתא [ישנה], ואילו ביממא ליתא [ביום אינה]? ותוהים: ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך], אם אתה מקשה בדרך זו — וכי ביאה בלילה איתא [יש] ביממא ליתא [ביום אין]? הא [הרי] אמר רבא שלמרות שאמרו חכמים שאסור לבוא על אשה ביום, אם היה בבית אפל — מותר! ודוחים: הא לא קשיא [זה אינו קשה] אורח ארעא קא משמע לן [דרך ארץ השמיע לנו] דרך אגב שביאה סתם מנהגה ודרכה בלילה.

ואומרים: אלא מכל מקום ענין חופה קשיא [קשה] מדוע מייחסים אותה דווקא ללילה? ומשיבים: חופה נמי לא קשיא [גם כן איננו קשה], כיון שסתם חופה לביאה קיימא [היא עומדת], אורח ארעא קא משמע לן [דרך ארץ השמיע לנו] שבלילה צריך לעשות אותה. ומכל מקום אין מכאן הוכחה לצד זה או אחר.

בעי [שאל] רב אשי בהמשך לשאלת רבין: אם נכנסה הכלה לחופה ופירסה נידה ולא יכל לבוא עליה ומת מיד לאחר מכן, מהו הדין לענין תוספת כתובה? אם תימצי [תמצא] לומר ותחליט בבעיה הקודמת שחיבת חופה קונה, האם הכוונה היא דווקא לחופה דחזיא [שראויה] לביאה שיש בה יותר קירוב דעת, אבל חופה דלא חזיא [שאינה ראויה] לביאה, וכגון זו שפירסה מיד נידה — לא, או דלמא לא שנא [שמא אין הבדל]? לשאלה זו לא נמצאה תשובה, ולכן תיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

ב שנינו במשנה שר' יהודה אומר: אם רצה, כותב לבתולה בכתובתה מאתים זוז והיא כותבת לו שובר על חלק מהסכום. ושואלים: והאמנם סבר ר' יהודה שכותבין שובר (קבלה)? כי היו חכמים שאמרו שאין לכתוב שובר, שייתכן שהלווה יאבד את השובר, וכיון שגוף השטר קיים יבוא המלוה לגבות שנית בשטרו. והתנן [והרי שנינו במשנה] מי שפרע מקצת חובו — ר' יהודה אומר: יחליף. כלומר, יתן לו שטר חוב אחר שבו כתוב הסכום המגיע ממנו עתה. ור' יוסי אומר: יכתוב לו שובר על הכסף שקיבל. משמע שר' יהודה סבור שאין כותבים שובר!

אמר ר' ירמיה: כששוברתה מתוכה, כלומר, שכותבת את השובר על הכתובה עצמה, ואין הבעל צריך לשמור עוד את השובר ולכך מסכים גם ר' יהודה.

אביי אמר: אפילו תימא [תאמר] בשאין שוברתה מתוכה; בשלמא התם [נניח שם] במקרה של שטר חוב, הרי ודאי פרעיה [פרע לו הלווה חלק] מן החוב, ויש לחשוש דלמא מירכס תברתא, ומפיק ליה לשטרא, והדר גבי זימנא אחרינא [שמא יאבד הלווה את השובר, ויוציא המלווה את השטר, ויחזור ויגבה פעם אחרת] את מלוא החוב, ואילו הכא [כאן], במשנה, וכי ודאי יהב [נתן] לה הבעל חלק מהכתובה? הלא מילתא בעלמא היא [דבר בלבד הוא] שאמרה ליה [לו], שהיה כאן רק ויתור ומחילה, שמחלה לו על חלק מכתובתה, אי נטריה [אם שמר] על שטר המחילה — נטריה [שמר אותו], אי [אם] לא נטריה [שמר אותו] ואבד — איהו הוא דאפסיד אנפשיה [הוא שהפסיד לעצמו] ואין אנו צריכים לדאוג לכך, ולפיכך במקרה כזה מודה ר' יהודה שכותבים שובר.

ושואלים: בשלמא [נניח] אביי לא אמר כר' ירמיה וטעמו פשוט, שכן לא קתני [שנה שם] שוברתה מתוכה. אלא ר' ירמיה מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כאביי? ומשיבים: אף על פי שיש כאן טעם מיוחד שאין לחשוש לאיבוד השובר, בכל זאת גזירה שובר דהכא [שכאן] אטו [בגלל] שובר דעלמא [בכלל], ולא היה ר' יהודה מסכים לכתיבת שובר אלא כשהשובר נכתב בגוף הכתובה.

ג לגוף הענין מעירים: טעמא [הטעם], דווקא — שכתבה ליה [לו] שובר, אבל אם אמרה לו על פה שהיא מוותרת — לא, אין זה מועיל גם לר' יהודה. ושואלים: אמאי [מדוע]? הלא דבר שבממון הוא, ושמעינן ליה [ושמענו אותו] את ר' יהודה שאמר: בכל דבר שבממון שמתנה עם אדם אחר — תנאו קיים.

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: האומר לאשה "הרי את מקודשת לי על מנת שאין ליך (לך) עלי, כלומר, שאין אני מתחייב לך לא שאר, לא כסות ולא עונה" — הרי זו מקודשת, ותנאו בטל, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: בדבר שבממון, כגון בענין שאר וכסות — תנאו קיים! ואם כן כאשר מוותרת על חלק מכתובתה הרי זה כתנאי שבממון ודי שיהיה בעל פה, ומדוע צריכה לכתוב זאת?!

ומשיבים: אף על פי שבכלל יכול התנאי להיות אף בעל פה, אבל קסבר [סבור] ר' יהודה כי כתובה דרבנן [מדברי סופרים], ואולם חכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה. שהתחייבות מן התורה אין צורך לחזק אותה ורשאי להתנות לבטלה, אבל כאן, כיון שהכתובה היא מדברי סופרים, עשו חכמים חיזוק לתקנתם, ואם לא תכתוב את הדברים הללו במפורש, לא יתקיים התנאי.

ומקשים: הרי זכות הבעל בפירות נכסי האשה שהיא רק תקנה מדרבנן [מדברי סופרים], ולא עבדו להו רבנן [עשו להם חכמים] חיזוק, דתנן [שכן שנינו במשנה], ר' יהודה אומר: גם אם כתב הבעל שהוא מוותר על פירות נכסי האשה, לעולם הוא אוכל פירי פירות של נכסי מלוג של האשה, שאמנם מוכרים את הפירות ומצרפים את דמיהם לנכסי האשה, אבל פירות שעשו פירות אלה — של הבעל הם, עד שיכתוב לה במפורש: "דין ודברים אין לי בנכסיך, ובפירותיהן, ובפירות פירותיהן עד עולם".