לענין השבח, שאם במות הבעל לא היה כדי תשלום כל הכתובה, אף על פי שאחר כך השביחו היתומים את הנכסים — אין האלמנה גובה מן השבח לא את עיקר ולא את תוספת הכתובה; וכן לשבועה, שאם הוזקקה להישבע כדי שתוכל ליטול כתובתה — תוספת הכתובה הריהי בכלל שבועה זו; ולשביעית, שאין שטר הכתובה נשמט בשביעית כשאר חובות, וכן לא התוספת;

ולכותב כל נכסיו לבניו והניח לאשתו קרקע כלשהי לכתובתה, שנוטלת רק מאותה קרקע, בין עיקר ובין תוספת כתובה; וכן דין התוספת כעיקר כתובה לגבות שתיהן מן הקרקע דווקא ומן הזיבורית דווקא, ומאבדת האלמנה את הכתובה ואת התוספת כל זמן שהיא שהיא אינה גרה בבית בעלה לאחר מותו אלא בבית אביה יותר מעשרים וחמש שנים לאחר מות בעלה; וכן לכתובת בנין דכרין [בנים זכרים], שיורשים את כתובת אימם כשמת הבעל בנוסף לירושה שיורשים עם שאר האחים, וכן הוא גם לענין התוספת.

א איתמר [נאמר] שנחלקו חכמים בנושא כתובת בנין דכרין. חכמי פומבדיתא אמרי [אומרים]: לא טרפא ממשעבדי [אינה טורפת מנכסים משועבדים], שאם מכר הבעל נכסים, אין הבנים יכולים לגבות ירושת כתובתה מנכסים אלה. ומדוע — "ירתון" תנן ["יירשו" שנינו], שבנוסח זה נאמר, שבנים זכרים "ירתון כתובת אמהון", וכיון שדינם כירושה, אין ירושה אלא מנכסים הנמצאים ברשות האב במותו, ולא מנכסים שמכר.

ואילו בני מתא מחסיא אמרי [אומרים]: טרפא ממשעבדי [טורפת מנכסים משועבדים], כלומר, בניה גובים כתובת אימם גם מנכסים שמכר האב, כי "יסבון" תנן ["יקחו" שנינו], ("יסבון כתובת אמהון"), שבשטר הכתובה הקנה לבני האשה את כתובתה כמכר, ונמצא ששטרם קודם לשאר הלקוחות וטורפים מהם. ומסכמים: והלכתא [והלכה] היא: לא טרפא ממשעבדי [אינה טורפת מנכסים משועבדים], כי "ירתון" תנן ["יירשו" שנינו].

מחלוקת נוספת נאמרה בין חכמי פומבדיתא לבני מתא מחסיא, אם ייחד לשם תשלום כתובתה מטלטלי [מטלטלים] ואיתנהו בעינייהו [והם מצויים בעינם, כמות שהם] — ודאי נוטלת האשה מהם בלא שבועה, שאינה צריכה להישבע ליתומים שלא השאיר לה בעלה כסף אחר לתשלום הכתובה, שכן מסתבר שמטלטלים אלה שייחד לה הם מה שהניח לצורך זה,

ואם ליתנהו בעינייהו [אינם בעינם], כגון שאבדו — חכמי פומבדיתא אמרי [אומרים]: נוטלת כתובתה מנכסים אחרים (שהרי כל נכסיו של הבעל משועבדים לכתובה) בלא שבועה. ואילו בני מתא מחסיא אמרי [אומרים]: אינה נוטלת מנכסים אחרים אלא בשבועה. והלכתא [והלכה היא]: נוטלת מנכסים אחרים אף בלא שבועה.

עוד נחלקו: אם ייחד לה ארעא [קרקע] שתיגבה ממנה כתובתה וסימן אותה בארבעה מצרנהא [מצריה, גבולותיה] — הרי היא נוטלת אותה בלא שבועה. אם ייחד אותה רק בחד מצרא [בגבול אחד], שאין זה סימון מובהק לגמרי — חכמי פומבדיתא אמרי [אומרים]: נוטלת אותה קרקע בלא שבועה. ואילו בני מתא מחסיא אמרי [אומרים]: אינה נוטלתה אלא בשבועה. והלכתא [והלכה היא]: נוטלת אותה אף בלא שבועה.

וכיוצא בזה נחלקו: אם אמר לעדים "כתבו וחתמו שטר מתנה והבו ליה [ותנו לו] ", לאדם מסויים — אם קנו מיניה [ממנו], כלומר, עשו מעשה קנין באותה שעה — לא צריך אימלוכי ביה [להימלך בו], בנותן המתנה, בשנית, ונותנים למקבל, שלאחר קנין אי אפשר כבר לחזור. ואם לא קנו מיניה [ממנו] — חכמי פומבדיתא אמרי [אומרים]: לא צריך אימלוכי ביה [להימלך בו] עוד, ואילו בני מתא מחסיא אמרי [אמרו]: צריך אימלוכי ביה [להימלך בו]. והלכתא [והלכה היא]: צריך אימלוכי ביה [להימלך בו] שנית.

ב שנינו במשנה כי ר' אלעזר בן עזריה אומר שהמקבלת כתובתה מן הנישואין גובה את הכל עם התוספת, ומן האירוסין גובה רק את עיקר כתובה בלא תוספת. איתמר [נאמר] שרב ור' נתן נחלקו בכך, חד [אחד מהם] אמר: הלכה כר' אלעזר בן עזריה, וחד [ואחד מהם] אמר: אין הלכה כר' אלעזר בן עזריה.

ומוסיפים: תסתיים [תוגדר] שר' נתן הוא שאמר כי הלכה כר' אלעזר בן עזריה. ומדוע — דשמעינן ליה [ששמענו אותו] את ר' נתן דאזיל בתר אומדנא [שהוא הולך אחר אומד, השערה], שגם במקום שלא פירש אדם דברים בצורה ברורה, הולכים אנחנו על פי מה שאנו מעריכים שהיתה כוונתו, ופוסקים הלכה לפי זה. והיכן שמענו אותו — שאמר ר' נתן: הלכה כר' שמעון שזורי במסוכן. שמי שהיה חולה מסוכן, ואמר "כתבו גט לאשתי", אנחנו מניחים שהתכוון לומר "כתבו ותנו לה", שרצה לפוטרה בגט כדי שלא תזדקק לייבום, ואף שלא פירש את הדברים, אומדים אנו שבמצבו המסויים אכן התכוון לכך, והולכים אחר כוונתו.