וצדדי השאלה הם: כיון דלית [שאין] לה לאם כתובה מפני שקנסוה חכמים, אם כן לית [אין] לה גם מזוני [מזונות] לבת, או דלמא [שמא] אמה דעבדא איסורא [שעשתה איסור] — קנסוה רבנן [חכמים] שלא תקבל כתובה, ואולם איהי [היא], הבת, שלא עבדא איסורא [עשתה איסור] — לא קנסוה רבנן [חכמים]. והרי שאלה זו תיקו [תעמוד] במקומה.

בעי [שאל] רבא: בת ארוסה, אם בא אדם על ארוסתו לפני הנישואין והוליד ממנה בת ומת, האם יש לה, לבת זו, מזונות מנכסי אביה, או אין לה מזונות? וצדדי השאלה: האם לומר כי כיון דאית [שיש] לה (לאמה), מעיקר הדין כתובה, שהרי אם כתב לה כתובה מן האירוסין, זוכה היא בה, ואם כן אית [יש] לה מזונות לבת, או דלמא [שמא] כיון שלא תקינו רבנן [תיקנו חכמים] לכתוב לה כתובה עד שעת נישואין, הרי בתה של זו שלא היתה לה כתובה — לית [אין] לה מזונות שהם מתנאי הכתובה, ואף זו נשארה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

ועוד בעי [שאל] רב פפא: בת של אנוסה, אם אנס נערה ונשא אותה ואחר כך ילדה לו בת, ומת, האם יש לה, לבת, מזונות מנכסיו, או אין לה מזונות? ומעירים: אליבא [לשיטת] ר' יוסי בר' יהודה לא תיבעי [תישאל, תסתפק] לך, שהרי אמר שאנוסה יש לה כתובה מנה, ואם כן הרי היא ככל הנשים שיש להן גם תנאי כתובה ובכלל זה גם מזונות הבת.

כי תיבעי [כאשר תישאל] לך השאלה, הרי היא אליבא דרבנן דאמרי [לשיטת חכמים שאומרים]: יצא כסף קנסה בכתובתה, שכיון שקיבלה את תשלומי הקנס עבור האונס שוב אין לה כתובה לעצמה, אם כן מאי [מה] הדין בבתה?

האם נאמר כי כיון דלית [שאין] לה לאם כתובה, אם כן גם לית [אין] לה, לבת, מזוני [מזונות], או דלמא [שמא] תקנת כתובה בכלל טעמא מאי [מה הטעם] בה — כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, והא [וזו], האנוסה — הלא לא מצי מפיק לה [אינו יכול להוציא אותה] ולגרשה, ככתוב "לא יוכל שלחה כל ימיו" (דברים כב, כט), ולכן לא תיקנו לה חכמים כתובה, אבל מכל מקום כל התקנות שיש בתנאי הכתובה קיימות אף בה, ובכלל זה מזונות הבת. אף שאלה זו הריהי תיקו [תעמוד] במקומה.

א שנינו במשנה שבתוך תנאי הכתובה הוא כותב לה שאם תתאלמן "את תהא יתבא [תהי יושבת] בביתי וניזונת מנכסיי כל ימי אלמנותיך ". תני [שנה] רב יוסף: "בביתי" — ולא בביקתי [בביקתתי, בצריף קטן שלי], שאם אין בבית מקום מתאים בשבילה — אין חובה על היורשים להחזיק אותה בבית. אבל בכל מקרה מזוני אית [מזונות מן היורשים יש] לה. מר בר רב אשי אמר: אפילו מזוני נמי לית [מזונות גם כן אין] לה, שכן המזונות ניתנים לה רק כאשר היא יושבת בבית בעלה. ואם אינה יושבת בבית בעלה מכל טעם שהוא — אין לה מזונות. ומסכמים: ולית הלכתא [ואין הלכה] כמר בר רב אשי, אלא ניזונת מנכסיו.

אמר רב נחמן אמר שמואל: אלמנה שתבעוה להנשא ונתפייסה (הסכימה לכך), אפילו עדיין לא נישאת — אין לה עוד מזונות מן היורשים. ומעירים: הא [הרי] אם לא נתפייסה, אף שתבעוה להינשא, יש לה מזונות? אמר רב ענן: לדידי מפרשא לי מיניה [לי נתפרש הדבר ממנו], ממר שמואל, שיש להבדיל מן מקרים שונים: שאם אמרה שאינה נישאת "מחמת פלוני בעלי" שמת, שהיא עדיין קשורה בו — יש לה מזונות, אבל אם אמרה שאינה נענית להצעה מחמת שהתובעים אותה הם בני אדם שאינן מהוגנין לה שהם התובעים אותה — אין לה מזונות, שהרי מצד עצמה רצונה להינשא.

אמר רב חסדא: אם זינתה — אין לה מזונות, שאינה נקראת אשה היושבת בכבוד כאלמנה. אמר רב יוסף: אם כיחלה (צבעה את עיניה) ופירכסה (צבעה את לחייה) — בכך היא מראה שרוצה למצוא חן בעיני אנשים ולהינשא, ולכך אין לה מזונות מנכסי בעלה.

ומעירים: מאן דאמר [מי שאומר] כי אם זינתה הפסידה מזונותיה — כל שכן אם כיחלה ופירכסה, משום שמגלה בכך כוונתה שרוצה להינשא. אולם מאן דאמר [מי שאומר] כי אם כיחלה ופירכסה אין לה מזונות, אבל אם זינתה — אית [יש] לה מזונות, מאי טעמא [מה טעם] — יצר אנסה, שתקפה יצרה וזנתה, והרי זה כאילו עשתה באונס.

ומסכמים: ולית הלכתא [ואין הלכה] ככל הני שמעתתא [השמועות הללו], אלא כי הא [כמו זו] שאמר רב יהודה אמר שמואל: התובעת כתובתה בבית דין — אין לה מזונות מנכסיו, שבזה שתובעת כתובתה מראה שרצונה לנתק את הקשר עם בעלה שמת.

ושואלים: ולא, ואין לה?! והתניא [והרי שנינו בברייתא]: מכרה את כתובתה או משכנה את כתובתה או עשתה את כתובתה אפותיקי לאחר — אין לה מזונות. ונדייק: הני [אלה] — אין [כן], כלומר, רק במקרים אלה היא מפסידה את מזונותיה, אבל תובעת כתובה בלבד — לא!

ומשיבים: לא כך צריך לדייק אלא: הני [אלה] כשמכרה או משכנה, באם עושה אותם בין בבית דין, בין שלא בבית דין — איבדה מזונותיה, אבל תובעת כתובתה, אם תבעה בבית דין — אין [כן], שלא בבית דין — לא.

ב שנינו במשנה: וכך היו אנשי ירושלים כותבים לאלמנה, שתתגורר בבית בעלה ותיזון מנכסיו כל ימי אלמנותה. וכן נהגו אנשי הגליל. ואילו אנשי יהודה היו כותבים, שתתגורר ותיזון מן הנכסים עד שיתנו לה היורשים את הכתובה. אתמר [נאמר], רב אמר: הלכה כאנשי יהודה, ושמואל אמר: הלכה כאנשי גליל וכמנהג ירושלים.

ומעירים: בבל וכל פרוודהא [העיירות סביב לה] נהוג [נהגו] כשיטת רב, נהרדעא וכל פרוודהא [העיירות סביב לה] נהוג [נהגו] כשיטת שמואל. מסופר: ההיא [אשה אחת] בת העיר מחוזא דהות נסיבא [שהיתה נשואה] לאיש מנהרדעא. אתו לקמיה [באו לפני] רב נחמן לדון בענין כתובתה, שמעה לקלה [שמע את קולה] שבת העיר מחוזא היא, שהיה המבטא במחוזא שונה ממקומות אחרים.

אמר להו [להם]: בבל וכל פרוודהא [העיירות סביב לה] נהוג [נוהגים] כרב. אמרו ליה [לו]: והא [והרי] לבן העיר נהרדעא נסיבא [נישאה]! אמר להו [להם]: אי הכי, נהרדעא וכל פרוודהא [העיירות סביב לה] נהוג [נוהגים] כשמואל. ושואלים: ועד היכא [היכן] גבולה של העיר נהרדעא — עד היכא דסגי קבא [המקום שמהלך, שנוהג, בו הקב, המידה] של נהרדעא. שבאזור בו נהוגות המידות של נהרדעא הוא נחשב למקומה של נהרדעא גם לענין הלכה.

ג איתמר [נאמר] שנחלקו באלמנה, רב אמר: כשנותנים לה כתובתה שמין מה שעליה. כלומר, מעריכים בתוך חישוב דמי הכתובה גם את הבגדים שהיא לובשת, ומנכים את ערכם מסכום הכתובה. ושמואל אמר: אין שמין מה שעליה. אמר רב חייא בר אבין: וחילופה בלקיט, שכיר הגר בבית בעל הבית, ובעל הבית קונה לו בגדים משלו, גם בכך נחלקו רב ושמואל האם כאשר הוא יוצא שמים לו את הבגדים הללו שנשארו בידו ומנכים ממשכורתו. אלא שבענין זה רב אמר שאין שמים, ושמואל אמר ששמים.

רב כהנא מתני [היה שונה]: וכן בלקיט, זו שיטתם גם בלקיט, שלדעת רב שמים את הבגדים, ולשמואל אין שמים. ומנח בה סימנא [והיה מניח, נותן, בה סימן] לשיטת רב: "יתמא וארמלתא שלח ופוק [יתום ואלמנה הפשט והוצא]", כלומר, לשיטתו גם את הלקיט ("יתום", שהרי הוא כרגיל איש עני) וגם את האלמנה, כאילו פושטים בגדיהם ומעריכים אותם.

אמר רב נחמן: אף על גב דתנן במתניתין כוותיה [אף על פי ששנינו במשנה כשיטתו] של שמואל, מכל מקום הלכתא כוותיה [הלכה כשיטתו] של רב. דתנן [שכן שנינו במשנה]: אחד המקדיש נכסיו, ואחד המעריך את עצמו, שנדב ערך עצמו להקדש, ונתחייבו לשלם כספים להקדש, אין לו לגזבר המקדש זכות לא בכסות אשתו של האיש הזה, ולא בכסות בניו, ולא בבגדים חדשים שנצבעו בצבע שצבע לשמן (עבורם), ואפילו כשעדיין לא לבשום, ולא בסנדלים חדשים שלקח לשמן. שמכאן נראה כדברי שמואל, שבגדי האשה אינם נחשבים כחלק מרכושו של הבעל.

אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן: וכי מאחר דתנן מתניתין כוותיה [ששנויה משנתנו כשיטתו] של שמואל, אמאי הלכתא כוותיה [מדוע אם כן הלכה כשיטתו] של רב? אמר ליה [לו]: לכאורה כדעת שמואל רהיטא [היא רצה], כלומר, כשאתה קורא את המשנה במהירות באופן שטחי, כך נראית משמעות הדברים, אולם כי מעיינת [כאשר אתה מעיין] בה, אתה רואה שהלכתא כוותיה [שהלכה כשיטתו] של רב.

מאי טעמא [מה טעם]? כי אקני [כאשר הקנה] לה את הבגדים הללו, היה זה אדעתא למיקם קמיה [על דעת שתעמוד לפניו] כשהיא לבושה בהם, כשהיא איתו. ואולם אדעתא למשקל ולמיפק [על דעת לקחת ולצאת] ממנו לא אקני [הקנה] לה. וטעם המשנה הוא איפוא שהבעל נותן לאשתו את הבגדים שקונה לה — אבל רק בהיותה עמו. ולכן מאותו טעם שאין לגזבר זכות בהם, שהרי הבעל נתנם לה, מאותו הטעם גם לה אין זכות בהם כשהיא יוצאת ממנו. ואם כן שיטת המשנה לא רק שאינה נוגדת את דברי רב אלא אפילו מסייעת להם.

מסופר: כלתא דבי בר [הכלה של בית בן] אלישיב הוה קא תבעה [היתה תובעת] כתובתה מיתמי [מן היתומים]. הוה קא ממטי להו לבי דינא [והיתה מביא אותם לבית הדין], אמרי [אמרו] היתומים: זילא לן מילתא דתיזלי הכי [מזולזל לנו הדבר שתלכי כך] בלבושי בית, אלא לבשי בגדים יפים. אזלא לבישתינהו ואיכסתינהו לכוליה מנא [הלכה לבשה והתכסתה בכל בגדיה]. אתו לקמיה [באו לפני] רבינא, אמר להו [להם]: הלכתא כוותיה [הלכה כשיטתו] של רב שאמר: אלמנה שמין מה שעליה ואם כן אף כל מה שלבשה יש להביא בחשבון הכתובה המגיעה לה.

ד מסופר: ההוא [אדם אחד] שאמר להו [להם], לבני ביתו בצוואתו: תנו נדוניא לברת [לבתי] והיה מנהג מקובל בשיעור נדוניה כזו, במספר הבגדים והתכשיטים. ובינתיים זל [הוזלה] הנדוניא, ואפשר היה לקנות את כל הדברים הרגילים בפחות כסף, והתעוררה השאלה לגבי ההפרש בין הסכום שהתכוון לתת לה בזמן הצוואה והסכום שהוציאו בפועל. אמר רב אידי בר אבין: פורנא ליתמי [הרווח, ההפרש, הוא ליתומים] ולא לבת.

וכן מסופר: ההוא [אדם אחד] שאמר להו [להם] לבני ביתו בצוואתו: