סוף סוף, כל העומד לגזוז כגזוז דמי [הוא נחשב], ולכן תמרים כאלה דינן כבר עתה כמטלטלים, ואין גובים ממטלטלים! אמר לו רב יוסף: דצריכא לדיקלא קאמינא [שהפירות עדיין צריכים לדקל אמרתי] וקרובים לגמר בישולם, וכיון שהם עדיין מחוברים — נותנים אותם למזונות היתומות.

מסופר: ההוא [אותם] יתום ויתומה קטנים דאתו לקמיה [שבאו לפני] רבא אמר להו [להם] רבא: העלו ליתום מזונות יתירים כדי שיהיה מספיק גם בשביל היתומה. אמרי ליה רבנן [אמרו לו חכמים] לרבא: והא מר [והרי אדוני] הוא זה שאמר שגובים ממקרקעי [מקרקעות] ולא ממטלטלי [ממטלטלים], בין למזוני [למזונות] בין לכתובה ובין לפרנסה (נדוניה) של הבנות, ושם לא היו אלא מטלטלים!

אמר להו [להם]: אילו רצה יתום זה שפחה לשמשו (לשרתו) מי [האם] לא יהבינן ליה [היינו נותנים לו]? והיינו מוציאים מהרכוש לצורך זה, כל שכן הכא דאיכא תרתי [כאן שיש שתיים], שהיא אחותו והיא תשרת אותו, ואם כן אנו עושים דבר שהוא לתועלת היתום וגם לתועלת היתומה.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: אחד נכסים שיש להן אחריות (כלומר, קרקעות) ואחד נכסים שאין להן אחריות (מטלטלין) — מוציאין מן היורשים היתומים למזון אשה ולבנות, אלו דברי רבי. ר' שמעון בן אלעזר אומר: נכסים שיש להן אחריות, קרקעות — מוציאין לצורך הבנות מן הבנים שירשו, ולבנות מן הבנות, שאם היו למת רק בנות, לוקחים מן הבנות הגדולות ונותנים לבנות הקטנות חלק שווה בירושה. וכן לבנים הקטנים מן הבנים הגדולים,

ולבנים מן הבנות בנכסים מרובין, שיש שם ירושה מספיקה לבנות כדי לשלם את כל התחייבויות האב כלפיהן. אבל לא נותנים לבנים מן הבנות בנכסים מועטין שאינם מספיקים אלא למזונות הבנות.

אבל נכסים שאין להן אחריות מוציאין לבנים הקטנים מן הבנים הגדולים, ולבנות מן הבנות, ולבנים מן הבנות, אבל לא נותנים לבנות מן הבנים, שעל פי תנאי הכתובה אין לבנות זכות לקבל מזונות מירושה של מטלטלים.

ומעירים: אף על גב דקיימא לן [אף על פי שמוחזק בידינו] שהלכה כרבי מחבירו, והיתה צריכה להיות הלכה כמותו במחלוקתו עם ר' שמעון בן אלעזר, הכא [כאן] הלכה כר' שמעון בן אלעזר. שכן אמר רבא: הלכתא [הלכה היא]: ממקרקעי [מקרקעות] ולא ממטלטלי [ממטלטלים] בין לכתובה בין למזוני בין לפרנסה (נדוניה).

ב משנה אם מפני סיבה כל שהיא לא כתב לה הבעל כתובה, הרי אם נישאה לו כשהיא בתולה ונתאלמנה או נתגרשה גובה מנכסיו מאתים דינר, ואם נישאה כשהיא אלמנה אינה גובה אלא מנה (מאה דינר), מפני שהוא תנאי בית דין. ואין תלוי ברצונו אלא להוסיף על סכום זה אך לא לפחות ממנו. אם כתב לה לאשתו כשיעבוד לכתובתה שדה שוה מנה תחת (במקום) מאתים זוז שהוא מתחייב בכתובה, אף על פי שלא כתב לה נוסף לכך "כל נכסים דאית [שיש] לי אחראין לפרעון כתובתיך" — חייב להשלים עד מאתים גם מן הנכסים האחרים, ואינו יכול לומר שתקח רק את השדה ששועבד לכתובה, מפני שהוא תנאי בית דין, שיתחייב באחריות כזאת.

וכן אם לא כתב לה בכתובה: "אם תשתבאי, אפרקינך ואותבינך [תלקחי בשבי, אפדך ואשיבך] להיות לי לאינתו [לאשה] ". ובכהנת (אשת כהן), שאם נבעלה באונס אסורה לבעלה, כותב את הנוסח: "אהדרינך [אחזירך] למדינתך" — חייב מכל מקום לעשות זאת, לפי שהוא תנאי בית דין.

נשבית האשה — חייב בעלה לפדותה. ואם אמר: "הרי אני נותן לה גיטה וכתובתה, ותפדה את עצמה" — אינו רשאי, כיון שכבר התחייב לפדות אותה משעה שנשבתה. אם לקתה (חלתה) אשתו — חייב לרפאותה. אבל אם אמר: "הרי גיטה וכתובתה, תרפא את עצמה" — רשאי, משום שעל כך לא התחייב בשעת כתיבת הכתובה.

ג גמרא שואלים: משנה זו מני [כשיטת מי היא] — כשיטת ר' מאיר היא. שאמר כלל: כל הפוחת בכתובה לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה — הרי זו בעילת זנות. שסכום זה הוא תקנת חכמים קבועה, שאי אפשר לשנות אותה.

דאי [שאם] לשיטת ר' יהודה, האמר [הרי אמר] ר' יהודה: רצה, כותב לבתולה שטר של מאתים בכתובה, והיא כותבת מיד "התקבלתי ממך מנה". כלומר, שמוחלת לו על מנה, ובפועל אינו מתחייב אלא מנה. וכן כותב לאלמנה מנה בכתובה והיא כותבת לו: "התקבלתי ממך חמשים זוז". ובמשנה משמע שאינו יכול לפחות מסכום הכתובה אפילו היא מסכימה.

ומקשים: אימא סיפא [אמור את סופה] של המשנה שנאמר בה: כתב לה שדה שוה מנה תחת (במקום) מאתים זוז, ולא כתב לה "כל נכסים דאית [שיש] לי יהיו אחראין לכתובתיך" — חייב לשלם משאר הנכסים, לפי שהוא תנאי בית דין. ואם כן אתאן [הגענו] איפוא לשיטה אחרת של ר' יהודה, שאמר: אחריות טעות סופר הוא. שכל שטר התחייבות, גם אם לא נכתבה בו אחריות לכל הנכסים — אנו מניחים שהשמטת האחריות היא טעות סופר בלבד ויש אחריות נכסים להתחייבות זו, אלא אם כן מפורש בשטר שאין בו אחריות.

דאי [שאם] כשיטת ר' מאיר — האמר [הרי אמר] אחריות, כלומר, אם היא חסרה בשטר — לאו טעות סופר הוא, וצריכים לכתוב אחריות בכל שטר ושטר. ומקור הדברים, דתנן [ששנינו במשנה]: מצא אדם שטרי חוב — אם