ר' אליעזר בן יעקב אומר: "שארה" ו"כסותה" הם ענין אחד, והכוונה: לפום [לפי] שארה, לפי בשרה ולפי גילה — תן כסותה, שלא יתן לה לא בגדים של ילדה (צעירה) לזקינה, ולא של זקינה לילדה. וכן "כסותה" ו"ענתה" הם ענין אחד: לפום [לפי] עונתה וזמנה תן כסותה, שלא יתן בגדים חדשים ועבים בימות החמה, ולא שחקים (בגדים שנשחקו) בימות הגשמים, שבימים אלה היא זקוקה לבגדים עבים ומחממים.

תני [שנה] רב יוסף ברייתא זו: "שארה" — זו קרוב בשר בזמן תשמיש, שלא ינהג בה מנהג פרסיים שמשמשין מטותיהן בלבושיהן. ומעירים: האמור בברייתא זו מסייע ליה [לו] לרב הונא, שאמר רב הונא: האומר "אי אפשי (אין אני רוצה) לשמש את המטה אלא כשאהיה אני בבגדי והיא בבגדה" — במקרה כזה יוציא (יגרש את אשתו) ונותן כתובה, וכדברי התנא בברייתא שחובה מן התורה היא להיות בשעת תשמיש בקירוב בשר.

א שנינו במשנה ש ר' יהודה אומר: אפילו עני שבישראל לא יפחת בזמן קבורת אשתו משני חלילים ומקוננת. ומדייקים: מכלל הדברים אתה למד כי התנא קמא [הראשון], סתם משנה, סבר כי הני [אלה] לא בכלל חובת הבעל. ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק הדבר]? אי דאורחה [אם שכך דרכה], כלומר, כך המנהג במשפחתה לנהוג בזמן קבורה — מאי טעמא [מה הטעם] של התנא קמא שאמר שלא צריך לעשות כן? שהרי אם אינו עושה כן הוא מבזה אותה. ואי דלאו אורחה [ואם שאין זה דרכה] — אם כן מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יהודה?

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] לומר אלא כגון דאורחיה דידיה ולאו אורחה דידה [שזו דרכו שלו, שבמעמדו ובמשפחתו נהוג כך, ואולם אין זה לפי דרכה שלה], שבמקומה או במשפחתה אין הכל עושים כך; התנא קמא [הראשון] סבר: כי אמרינן [כאשר אנו אומרים] את הכלל שהאשה הנישאת לאיש עולה עמו (עם בעלה) וצריך לנהוג בה לפי מעמדו ואינה יורדת עמו גם אם הוא במעמד נמוך יותר — הני מילי מחיים [דברים אלה אמורים בזמן שהם חיים], אבל לאחר מיתה — לא תיקנו.

ור' יהודה סבר: אפילו לאחר מיתה צריך לנהוג עמה כפי מעמדו, ואם דרך בני משפחתו בחלילים ובמקוננות — חייב גם להביא לה כמו כן בזמן קבורתה. אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: הלכה כר' יהודה.

ב אגב הבאת פסק הלכה זה מביאים עוד ממה שאמר רב חסדא אמר מר עוקבא: מי שנשתטה (נשתגע) — בית דין יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין את אשתו ובניו ובנותיו, ונותנים גם דבר אחר, כפי שיבואר להלן. אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: מאי שנא מהא דתניא [במה שונה דבר זה ממה ששנינו בברייתא]: מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות — בית דין יורדין לנכסיו, וזנין ומפרנסין את אשתו, אבל לא את בניו ובנותיו ולא נותנים לה דבר אחר, שאין חיוב לזונם כשהוא בחיים, ומדוע מי שנשתטה מפרנסים גם את בניו ובנותיו?

אמר ליה [לו]: ולא שאני לך [ואינו שונה אצלך] בין אדם שיוצא לדעת (מדעתו), ליוצא שלא לדעת? שזה שהשתטה הרי שלא לדעתו עשה כן, ובודאי רוצה הוא לזונם מנכסיו, למרות שאינו חייב, ולכן נותנים למשפחתו את כל צורכה, אבל כשהוא יוצא למדינת הים הוא עושה כן מדעתו, ואנו מניחים שהשאיר לבניו ולבנותיו כדי צורכם, ואם לא הכין להם — גילה דעתו שאינו רוצה לפרנס אותם.

ושואלים: מאי [מהו] "דבר אחר" שהוזכר כאן? רב חסדא אמר: זה תכשיט, שנוסף למזונות נותנים לאשה גם צורכי קישוט. רב יוסף אמר: זהו כסף עבור צדקה. ומעירים: מאן דאמר [מי שאומר] שלא נותנים לה מנכסיו תכשיט, כל שכן שאין נותנים לצורך צדקה, שאם הלך למדינת הים אין נותנים מנכסיו כסף לצדקה, אבל מאן דאמר [מי שאומר] שאין נותנים כסף לצדקה — אבל תכשיט יהבינן לה [נותנים לה] בכל מקרה, שאנחנו מניחים שלא ניחא ליה [נוח לו] לבעל דתינוול [שתתנוול אשתו] בהיעדר קישוטים.

אמר רב חייא בר אבין אמר רב הונא: מי שהלך למדינת הים ומתה אשתו — בית דין יורדין לנכסיו, וקוברין אותה לפי כבודו. ושואלים: האם דווקא לפי כבודו ולא לפי כבודה? ואיך לנהוג אם היא היתה מכובדת ממנו?

ומשיבים: אימא [אמור]: אף לפי כבודו, שאם היה הוא ממעמד מכובד יותר — קוברים אותה לפי כבודו. ומעירים: הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו בכך]: שעולה עמו למעמדו ואינה יורדת עמו, ואפילו לאחר מיתה, וכר' יהודה במשנה.

אמר רב מתנה, האומר: "אם מתה (תמות) אשתו לא תקברוה מנכסיו" — שומעין לו. ושואלים: מאי שנא [במה שונה] כי אמר [כאשר הוא אומר], מדוע אנו שומעים לו — שאנו אומרים שכיון שמת, דנפלי נכסי קמי יתמי [שהנכסים נופלים בירושה לפני היתומים] ועליהם אין חובה לקבור אותה, ויורשיה שירשו את כתובתה הם יקברוה. אולם כי [כאשר] לא אמר דבר זה במפורש נמי, נכסי קמי יתמי רמו [גם כן, הלא הנכסים לפני היתומים הם מוטלים] ושייכים להם, ומה ההבדל אם ציווה או לא ציווה על כך?

אלא כך צריך לתקן ולומר: האומר: "אם מת הוא (כלומר, האומר על עצמו שאם הוא ימות) לא תקברוהו מנכסיו", שאינו רוצה שיוציאו הוצאות עליו, אלא יקברוהו מן הצדקה — אין שומעין לו, וקוברים אותו מנכסיו ולא מן הצדקה. ומדוע? — לאו כל הימנו (אין זה בכוחו) שיעשיר את בניו וימנע מהם הוצאה זו, ויפיל עצמו למעמסה על קופת הציבור.

ג משנה לעולם הבת, גם לאחר שנתארסה היא עדיין ברשות האב לכל דבר, עד שתכנס