רב פפא אמר: מאי [מה פירוש] "בעל לוקה" דקתני התם [ששנה שם], "לוקה" משמעו — שמשלם ממון. ושואלים: וקרי ליה [והאם קורא הוא לו] לתשלום ממון בשם "מלקות"? ומשיבים: אין [כן], והא תנן [ואכן כן שנינו במשנה]: האומר "חצי ערכי עלי" — נותן חצי ערכו, כפי שנקצב לכל אדם בתורה (ויקרא כז, ב-ח) לפי מינו ולפי מספר שנותיו. ר' יוסי בר' יהודה אומר: לוקה ונותן ערך שלם. ושאלו על כך: לוקה אמאי [מדוע]? וכי מה עבירה עבר שילקה עליה? אמר רב פפא: הכוונה היא לוקה בממונו, שמתחייב בערך שלם.

ומסבירים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יוסי בר' יהודה — גזירה היא שגזרו חכמים כשאמר "חצי ערכו" אטו [משום] זה שאומר "ערך חציו". והאומר "ערך חציו" הוי ליה [הרי הוא] כמנדב אבר שהנשמה תלויה בו (כגון ראשו או לבו). וכל מי שאומר ערך על אבר שהחיים תלויים בו, הרי זה כאילו נדר ערך אדם שלם.

א ועוד לענין מוציא שם רע, תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר שם "וענשו אתו" (דברים כב, יט) — הרי זה עונש ממון שהוא משלם כקנס, "ויסרו" (דברים כב, יח) — זה מלקות.

ושואלים: בשלמא [נניח] זה שאמרו "וענשו" זה ממון — דכתיב [שנאמר] "וענשו אתו מאה כסף ונתנו לאבי הנערה" (דברים כב, יט), והדבר פשוט. אלא "ויסרו" זה מלקות — מנלן [מניין לנו]?

אמר ר' אבהו: למדנו כעין גזירה שווה "יסרו" האמור כאן מ"יסרו" האמור בבן סורר ומורה ("כי יהיה לאיש בן סורר ומורה איננו שומע בקול אביו ובקול אמו ויסרו אותו" דברים כא, יח) ו"יסרו" האמור בבן סורר ומורה מ"בן" האמור שם ("בן סורר ומורה... ויסרו אותו". דברים כא, יח) ו"בן" זה מ"בן" האמור במלקות "והיה אם בן הכות הרשע" (דברים כה, ב) ללמד ש"יסור" זה, ייסור במלקות הוא.

ב ושואלים: אזהרה, כלומר, הלאו, מקור האיסור שבגללו מלקים גבי מוציא שם רע, מנלן [מניין לנו]? ר' אלעזר אמר: הלאו הוא מ"לא תלך רכיל" (ויקרא יט, טז). ר' נתן אומר: המקור הוא ממה שנאמר "ונשמרת מכל דבר רע" (דברים כג, י) ומפרש "דבר רע" — דיבור רע.

ושואלים: ור' אלעזר מאי טעמא [מה טעם] לא אמר מהאי [מפסוק זה] שאמר ר' נתן? ומשיבים: הפסוק ההוא "דבר" שנאמר שם מיבעי ליה [נצרך לו] לכפי שאמר ר' פנחס בן יאיר. שעל הכתוב "ונשמרת מכל דבר רע", מכאן אמר ר' פנחס בן יאיר: אל יהרהר אדם ביום הרהורים של זימה (וזהו "ונשמרת") ויבא בשל כך לידי טומאה של קרי ("דבר רע") בלילה.

ושואלים עוד: ור' נתן מאי טעמא [מה טעם] לא אמר מהאי [מפסוק זה] שהביא ר' אלעזר "לא תלך רכיל"? ומסבירים: הכתוב ההוא, הוא מפרשו: אזהרה לבית דין שלא יהא רך לזה לבעל דין אחד וקשה לזה, אלא צריך לנהוג בשני הצדדים בשווה. שפירש לשון "רכיל" = רך לי.

ג ועוד בדיני מוציא שם רע, שנינו: אם לא אמר הבעל לעדים "בואו והעידוני" שאשתו זינתה, והן מעידים אותו מאליהן, ונתברר שהם עדי שקר — הוא אינו לוקה, ואינו נותן מאה סלעים, שהרי הוא לא עשה מעשה לרעתה. היא וזוממיה מקדימין לבית הסקילה, כדי להורגם.

וקודם כל תוהים על הלשון: היא וזוממיה סלקא דעתך [עולה על דעתך]?! שהרי אם היא חייבת ויוצאת להיסקל — אין הם זוממים, ולהיפך, אם הם זוממים ונסקלים — היא אינה חייבת! אלא יש לפרש: או היא או זוממיה מקדימין לבית הסקילה, שאם עדי אמת הם — היא נסקלת, ואם נמצאו זוממים — הם נסקלים. עד כאן לשון הברייתא.

ומדייקים: טעמא [הטעם], דווקא, שלא אמר להו [להם] כלל להעיד, הא [הרי] אם אמר להו [להם] אף על גב [אף על פי] שלא אגרינהו [שכר אותם], אלא פיתה אותם בדברים שיעידו כטענתו — הוא לוקה ומשלם. והרי זה לאפוקי [להוציא] מדברי ר' יהודה. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יהודה אומר: הבעל אינו חייב בעונשים כשהוציא שם רע עד שישכור עדים.

ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יהודה? שהרי לא נתפרש במקרא ששכר הבעל עדי שקר! אמר ר' אבהו: אתיא [בא, נלמד] הדבר בגזירה שווה של "שימה" "שימה"; כתיב הכא [נאמר כאן] בדין מוציא שם רע: "ושם לה עלילת דברים" (דברים כב, יד), וכתיב התם [ונאמר שם] בענין ריבית: "לא תשימון עליו נשך" (שמות כב, כד) מה להלן, בנשך, הכוונה היא שימה של ממון, אף כאן, "ושם לה עלילות", הוא דבר שמשלם עבורו ממון.

אמר רב נחמן בר יצחק, וכן תני [שנה] רב יוסף צידוני בי [בבית מדרשו] של ר' שמעון בן יוחאי: אתיא [בא, נלמד] הדבר מ"שימה" "שימה", כפי שאמר ר' אבהו.

בעי [שאל] ר' ירמיה: לדעת ר' יהודה, אם שכרן בקרקע ולא בכסף, מהו הדין? שכרם בפחות משוה פרוטה מהו? שכר את העדים שניהם בפרוטה אחת מהו? שאם לומדים את הדבר מנשך הרי שם מדובר בכסף בלבד, ואין דין כסף אלא בשוה פרוטה ומעלה.

כיוצא בזה בעי [שאל] רב אשי והעלה בעיות מסופקות אחרות בדיני מוציא שם רע: הוציא שם רע על הנישואין הראשונים מהו? שאם נשא אותה פעם אחת וגירש אותה, ואחר כך נשא אותה בשניה, והוציא שם רע על הנישואין הראשונים, שטען שזינתה אז תחתיו, מה יהא דינו? וכן אם הוציא שם רע על נשואי אחיו, מהו? כלומר, שהוא היה יבם, וטען שבנישואיה הראשונים, כשנשא אותה אחיו, כבר לא היתה בתולה. לשאלות אלה לא נמצאו פתרונות.

ומעירים: פשוט מיהא חדא [פתור לפחות אחת] מהשאלות הללו. דתני [ששנה] ר' יונה על הכתוב "ואמר אבי הנערה אל הזקנים את בתי נתתי לאיש הזה" (דברים כב, טז), שהדגשה זו באה ללמד: לזה — ולא ליבם. ומכאן שאין דין זה חל על יבם המוציא שם רע על אשת אחיו שהתייבמה לו.

ד בתוך הדיון הקודם הזכרנו כמה פעמים שהדברים תלויים במחלוקת חכמים ור' אליעזר בן יעקב. ושואלים: מאי רבנן [מה היא שיטת חכמים] ומאי [ומה היא שיטת] ר' אליעזר בן יעקב שאנחנו מרמזים להם? דתניא [שכן שנינו בברייתא]: כיצד הוצאת שם רע? בא הבעל לבית דין, ואמר לאב: "פלוני, לא מצאתי לבתך בתולים". אם יש עדים שזינתה תחתיו — יש לה כתובה מנה.

ולפני שמסיימים להביא את הברייתא כבר מתעוררת תמיהה רבה: אם יש עדים שזינתה תחתיו יש לה כתובה מנה?! הלא בת סקילה (ראויה להיסקל) היא! ומסבירים: הכי קאמר [כך אמר], כך צריך לתקן את הדברים: אם יש עדים שזינתה תחתיו — הרי היא נידונת בסקילה, אולם אם זינתה מעיקרא [מתחילה] לפני האירוסין בעודה פנויה, נמצא שרק רימתה אותו במה שאמרה שהיא בתולה, ולכן יש לה כתובה מנה, כפי שמגיע לבעולה שנישאת.

נמצא ששם רע אינו שם רע, כלומר, שהדברים אינם נכונים — הוא לוקה ונותן מאה סלע, בין בעל אותה בשעתו ובין לא בעל. ר' אליעזר בן יעקב אומר: לא נאמרו דברים הללו אלא כשבעל. ושואלים: בשלמא [נניח] לדעת ר' אליעזר בן יעקב הוא מפרש את הכתובים כמשמעם, היינו דכתיב [זהו שנאמר] "ובא אליה" (דברים כב, יג) "ואקרב אליה" (דבריםך כב, יד), שהם לשונות בעילה,

אלא לרבנן [לדעת חכמים] מאי [מה פירוש] "ובא אליה", ומה פירוש "ואקרב אליה" אם לא בעל? ומסבירים: הם מבינים "ובא אליה" — כוונתו היא בעלילות, "ואקרב אליה" — בדברים, ולא בביאה.

ועוד שואלים: בשלמא [נניח] לדעת ר' אליעזר בן יעקב — היינו דכתיב [זהו שנאמר] "לא מצאתי לבתך בתולים" (דברים כב, יז), שטען שבעל אותה ומצא שאינה בתולה. אלא לרבנן [לדעת חכמים] מאי [מה פירוש] "לא מצאתי לבתך בתולים", הרי לא בעל אותה! ומשיבים, הם מפרשים שהוא טוען: "לא מצאתי לבתך כשרי בתולים". לא מצאתי שיש לה כשרות של בתולים, שהרי טוען שנודע לו שזינתה.

ועוד שואלים: בשלמא [נניח] לדעת ר' אליעזר בן יעקב, היינו דכתיב [זהו שנאמר] בדברי האב "ואלה בתולי בתי" (דברים כב, יז), שיש בידו חפץ המוכיח שהיתה בתולה כנגד טענת הבעל שלא מצא הבתולים. אלא לרבנן [לדעת חכמים] מאי [מה פירוש] "ואלה בתולי בתי"? ומסבירים לשיטתם, האב מוכיח וטוען: "ואלה כשרי בתולי בתי", שמביא עדים כנגד העדים, או הוכחות אחרות שבתו היתה בתולה כשירה.

ועוד שואלים: בשלמא [נניח] לדעת ר' אליעזר בן יעקב — היינו דכתיב [זהו שנאמר] "ופרשו השמלה" (דברים כב, יז), כלומר, מביאים את הסדין שנבעלה עליו ומוכיחים שהיה עליו דם בתולים. אלא לרבנן [לדעת חכמים] האומרים שיכול להוציא שם רע גם אם לא בעל, מאי [מה פירוש] "ופרשו השמלה"?

אמר ר' אבהו: הם מפרשים בלשון רמז: פרשו מה ששם לה ("שמלה" — דברים כב, לה), כלומר, מבררים ובודקים את העדות הזו שהעיד כנגדה. כדתניא [כפי ששנינו בברייתא]: מה שנאמר "ופרשו השמלה", מלמד שבאין עדים של זה, של הבעל, ועדים של זה, של אבי האשה, ובוררין בית דין את הדבר כשמלה חדשה, וחכמים מפרשים את הביטוי הזה כדרך משל. ר' אליעזר בן יעקב אומר: דברים ככתבן, ופרשו שמלה ממש.

ה שלח ר' יצחק בר רב יעקב בר גיורי מארץ ישראל לבבל משמיה [משמו] של ר' יוחנן: אף על גב [אף על פי] שלא מצינו בכל התורה כולה שחלק הכתוב בין ביאה כדרכה לביאה שלא כדרכה, לא לענין מכות ולא לענין עונשין אחרים, אבל במוציא שם רע חלק; שאינו חייב עד שיבעול את האשה, ואפילו היתה הבעילה שלא כדרכה, ויוציא עליה שם רע שמצא שהיתה בעולה כדרכה.

ושואלים: כמאן [כשיטת מי] היא הלכה זו שאמר ר' יוחנן? אי כרבנן [אם כדעת חכמים] אם כן למה צריך שיבעל אותה, הרי לדעתם אף על גב [אף על פי] שלא בעל אותה כלל מתחייב. אי [אם] כדעת ר' אליעזר בן יעקב