ומי מעברא [והאם קטנה שנבעלה מתעברת]? והתני [והרי שנה] רב ביבי קמיה [לפני] רב נחמן ברייתא זו: שלש נשים משמשות במוך, כלומר, מותר להן לשים מוך בצוואר הרחם כדי להימנע מהריון, אלו הן: קטנה, וזו שהיא כבר מעוברת, ומניקה. וטעמו של דבר: קטנה — שמא תתעבר ותמות, מעוברת — שמא תתעבר שנית ותעשה עוברה הראשון סנדל, כלומר, שימעך בגלל העובר השני עליו, מניקה — שמא תתעבר וייפסק חלבה ותגמול את בנה מיניקה לפני הזמן ויסתכן.

ואמרו שם: איזוהי קטנה לענין זה — מבת אחת עשרה שנה ויום אחד עד שתים עשרה שנה ויום אחד, פחות מיכן או יתר על כן — משמשת כדרכה והולכת, אלו דברי ר' מאיר. כלומר, שקטנה פחות מבת אחת עשרה איננה מתעברת כלל ואין לה סכנה. וחכמים אומרים: אחת זו ואחת זו בכל המקרים משמשת כדרכה והולכת, ומן השמים ירחמו שלא יקרה מכשול, משום שנאמר: "שמר פתאים ה'" (תהלים קטז, ו). ומכאן שלא ייתכן שתתעבר ותלד כשהיא קטנה!

וכי תימא דאיעברא [ואם תאמר שהתעברה] כשהיא נערה בת שתים עשרה וגם אולידה [ילדה] כשהיא נערה ומתה לפני שבגרה, אולם, ובשיתא ירחי מי קא ילדה [ובשישה חדשים האם יכולה ללדת]? והאמר [והרי אמר] שמואל: אין בין זמן נערות לזמן בגרות אלא ששה חדשים והרי מתה לפני שבגרה! וכי תימא [ואם תאמר] ותפרש את דברי שמואל: בציר [פחות מכאן] משישה חדשים הוא דליכא [שאין], הא טפי [אבל יותר] — איכא [יש], שיש נערה המאחרת ליבגר והספיקה ללדת לפני בגרות — אולם דבר זה אי אפשר לומר, הא [הרי] "אלא" קאמר [אמר], משמע שכוונתו רק לזמן זה דווקא ולא יותר מזה!

אלא, יש לומר שלא היתה כוונת שאלת רבא האם היא בוגרת בקבר ובנה יורש אותה, אלא לעניין אחר; הכי קמיבעיא ליה [כך הסתפק לו]: האם יש בגר בקבר ופקע [ופקעה] תביעתו של האב, וכיון שכך אין מי שיזכה, ואין האונס משלם, או דלמא [שמא] אין בגר בקבר, ולא פקע [פקעה] זכות האב. מר בר רב אשי בעי לה הכי [שאל את השאלה הזו כך], בצורה זו: האם מיתה עושה בגרות, כלומר, האם דינה של מיתה עצמה כבגרות, שמפקיעה זכות האב, או אין המיתה עצמה עושה בגרות? ולשאלה זו לא נמצאה תשובה, ונשארה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה. ועל כל פנים רואים מכאן שמה שהיה ברור לאביי, שמיתה מפקיעה את חובת הקנס, היה בגדר ספק אצל רבא.

ועוד בענין דומה בעי מיניה [שאל אותו] רבא מאביי: בא עליה, על הנערה באונס, ונתארסה לאחר מכן, מהו הדין, האם הקנס לעצמה או לאביה? אמר ליה [לו] מי כתיב [האם נאמר] "ונתן לאבי הנערה אשר לא ארוסה"? הרי נאמר "כי ימצא איש נערה... אשר לא ארשה" (דברים כב, כח), משמע שלא היתה ארוסה בעבר, שיש הבדל בדין אם היתה מאורסת קודם שבא עליה, אבל אין הדבר תלוי אם נתארסה לאחר מכן. הקשה לו רבא: ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] הא דתניא [זו ששנינו בברייתא]: בא עליה על הנערה ונשאת אחר כך, שהדין הוא שהקנס הוא לעצמה ולא לאביה, ומדוע לא תאמר אף שם כמו כן: מי כתיב [האם נאמר] "ונתן לאבי הנערה אשר לא נשואה"? והרי על אף שלא נאמר כך, אם נשאת אחר כך, זוכה היא בקנס!

ענה לו אביי: הכי השתא [כיצד אתה משווה]?! התם [שם] יש מקום לשנות מלשון הכתוב, כי הואיל ובגרות מוציאה מרשות אב, ונשואין מוציאין מרשות אב, לפיכך יש לומר מה בבגרות כשבא עליה באונס בעודה נערה ובגרה — קנסה הוא לעצמה, אף נישואין אם בא עליה באונס ונשאת לאחר מכן — קנסה לעצמה. אלא אירוסין, מי קא מפקי מרשותא [האם הם מוציאים מרשות] האב לגמרי? הא תנן [הרי שנינו במשנה]: נערה המאורסה אביה ובעלה יחד מפירין לה נדריה. משמע שעל ידי האירוסין עדיין לא יצאה לגמרי מרשות האב, ואין ללמוד אירוסין מבגרות, ואם כן באירוסין אין מקום לשאלה.

א משנה המפתה נותן לאבי המפותה שלשה דברים, והאונס נותן לאבי האנוסה ארבעה. ומפרטים: המפתה נותן בושת ופגם וקנס, ומוסיף עליו אונס שנותן את הצער. ומלבד ענין זה מה ההבדל בין דין אונס למפתה: האונס נותן את הצער והמפתה אינו נותן את הצער, כאמור, וכן האונס נותן לאנוסה מיד, והמפתה איננו נותן לה מיד אלא לכשיוציא, כשלא ירצה לישא אותה, ישלם לה את מה שחייב לה: קנס, בושת ופגם. ועוד הבדל יש: האונס שותה בעציצו (בכלי שלו, בכלי שבחר לשתות ממנו), כלומר, חייב לשאת את הנערה, והמפתה, אם רצה להוציא (לא לכנוס) — מוציא.

ומפרטים, כיצד שותה בעציצו: אפילו היא האנוסה חיגרת, אפילו היא סומא (עיוורת), ואפילו היא מוכת שחין — חייב לשאת אותה ואינו רשאי לגרשה. אולם אם נמצא בה דבר ערוה, כגון שזנתה בזמן נישואיה או שאינה ראויה לבא בישראל, כגון שהיא ממזרת — אינו רשאי לקיימה, שנאמר: "ולו תהיה לאשה" (דברים כב, כט), ואנחנו מדייקים בלשון שתהא על כל פנים אשה הראויה לו מצד הדין.

ב גמרא אמרנו שהאונס משלם בעד הצער. ושואלים: צער דמאי [של מה] בעד איזה צער הוא משלם? אמר אבוה [אביו] של שמואל: צער שחבטה והפילה על גבי קרקע כשאנס אותה. מתקיף לה [מקשה על כך] ר' זירא: אלא מעתה, אם חבטה על גבי שיראין (משי), במקרה זה הכי נמי [כך גם כן] תאמר שהוא פטור לשלם בעד הצער? וכי תימא הכי נמי [ואם תאמר: כך הוא גם כן] — והתניא [והרי שנינו בברייתא], ר' שמעון בן יהודה אומר משום ר' שמעון: אונס אינו משלם את הצער וטעמו של דבר — מפני