הני מילי [דברים אלה], שאין כפרה על ידי ממון, אמורים דווקא היכא [היכן, כאשר] הרגו דרך עלייה, שזו היא עבירה שלא ניתנה בה שגגתו לכפרה, שאם הרג נפש בשוגג בדרך זו, אינו נענש בגלות ואין לו כפרה מפורשת אחרת, אבל אם הרגו במזיד דרך ירידה, שניתנה שגגתו, אילו הרג בשוגג, לכפרה על ידי גלות, אימא נישקול ממונא מיניה וניפטריה [אמור שניטול ממון ממנו ונפטרנו], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] הפסוק "כל חרם" שאין לו תקנה בכך.

אמר ליה [לו] רבא: הא [דבר זה] מדתנא דבי [ממה ששנה החכם מבית מדרשו] של חזקיה נפקא [הוא יוצא, נלמד], דתנא דבי [ששנה החכם בבית מדרשו] של חזקיה: נאמרו בכתוב אחד (ויקרא כד, כא) דין מכה אדם ודין מכה בהמה, ועל ידי כך הם מושווים זה לזה בכתוב,

ומכאן נלמד: מה מכה בהמה לא חלקת בו בין שמכה אותה בשוגג לבין במזיד, בין שמתכוין להכאה לבין שאין מתכוין, בין דרך ירידה לדרך עלייה, שבכל אלה לא באת לפוטרו ממון אלא לחייבו ממון, שהוא חייב תשלומים בכל מקרה, אף מכה אדם והרגו לא תחלוק בו בין שוגג למזיד, בין מתכוין לשאין מתכוין, בין דרך ירידה לדרך עליה שלא לחייבו ממון אלא תמיד לפוטרו ממון. לומר שכל מי שהרג אדם בכל דרך ובכל אופן פטור מן התשלומים, ואם כן אין צורך בכתוב נוסף לזה!

אלא אמר רמי בר חמא: איצטריך [צריך] הכתוב של "כל חרם" (ויקרא כז, כט) לענין אחר, והוא: סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר], כי הני מילי [דברים אלה] שאין אדם משלם ומומת, זה רק היכא [היכן, כאשר] סימא את עינו והרגו בה, שעל ידי הפגיעה בעינו גרם גם למותו, אבל היכא [היכן] שסימא את עינו והרגו בדבר אחר — אימא נישקול ממונא מיניה [אמור שנקח ממון ממנו] עבור הנזק שגרם לו באותה שעה שסימא את עינו, על כן השמיע לנו הכתוב שלא. אמר ליה [לו] רבא: הא נמי [דבר זה, שסימא את עינו והרגו בה, גם כן] מאידך תנא דבי [מדבר אחר ששנה בבית מדרשו] של חזקיה נפקא [הוא יוצא, נלמד] דתנא דבי [ששנה בבית מדרשו] של חזקיה, נאמר: "עין תחת עין" (שמות כא, כד), הרי זה למעט: שמשלם דמי עין בלבד, ולא עין ונפש תחת עין. הרי אנו למדים שבזמן שהוא נותן נפש על שהרג בהוצאת עין — אינו נותן כסף תמורת העין.

אלא אמר רב אשי: יש לחזור מפירושים אלה, ולומר כי איצטריך [צריך] בכל זאת לכתוב "כל חרם". כי סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] הואיל וחידוש הוא שחידשה תורה בקנס, שדיני קנסות שבתורה אינם תלויים בערך הממשי של הנזק אלא גזירת הכתוב היא, ולכך הייתי אומר שהתורה מחמירה בו אף על גב דמיקטיל [אף על פי שזה שנהרג] משלם גם קנס, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאפילו תשלומי קנס איננו משלם. ושואלים: ולשיטת רבה שאמר חידוש הוא שחידשה תורה בקנס, ובאמת אף על גב דמיקטיל [אף על פי שנהרג] הוא משלם, אם כן האי [הפסוק הזה], "כל חרם", מאי עביד ליה [מה עושה הוא בו]? ומסבירים: חייבים לומר שסבר לה [סבור הוא] רבה בפירוש המקרא הזה כשיטת התנא קמא [הראשון] של ר' חנניא בן עקביא, שאומר שכתוב זה בא ללמדנו שהאומר "ערכו של יוצא ליהרג עלי" לא אמר כלום.

א משנה נערה שנתארסה ואחר כך נתגרשה, ונאנסה — ר' יוסי הגלילי אומר: אין לה קנס. ר' עקיבא אומר: יש לה קנס, אבל כיון שהיא כבר היתה ארוסה ונתגרשה אינה עוד ברשות אביה, וקנסה הוא לעצמה ולא לאב.

ב גמרא מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יוסי הגלילי? — אמר קרא [הכתוב]: "כי ימצא איש נערה בתולה אשר לא ארשה" (דברים כב, כח), ומכאן נלמד: הא [הרי] אם אורסה — אין לה קנס. ושואלים: ור' עקיבא, כיצד הוא מפרש? ומסבירים: אם היא נערה אשר לא ארשה — יש לנהוג בה כדברי הכתוב וקנסה לאביה, הא [הרי] אם אורסה — הרי קנסה לעצמה.

ומקשים על שיטת ר' עקיבא: אלא מעתה, לפי אותה דרך־פירוש, מה שאנחנו מדייקים מן הכתוב שעונש קנס הוא באונס נערה ולא באונס בוגרת, האם הכי נמי [כך גם כן] נאמר שיש לה קנס וקנסה יהיה לעצמה? וכן את הדיוק "בתולה" ולא בעולה, הכי נמי [כך גם כן] תאמר שיש לה קנס וקנסה הוא לעצמה? חידוש כזה הלא לא מצאנו בשום מקום! אלא ודאי שמפרשים שהאונס בוגרת או בעולה לגמרי פטר אותו הכתוב מקנס, הכא נמי [כאן גם כן] לגבי "לא אורשה" צריך לפרש כי לגמרי פטר הכתוב אם אורסה!

ומשיבים: אמר לך [יכול היה לומר לך] ר' עקיבא: האי [הכתוב הזה] "לא ארשה" מיבעי ליה לכדתניא [צריך אותו לכפי ששנינו בברייתא אחרת]: מה שנאמר "אשר לא ארשה" — משמעות הפסוק היא פרט לנערה שנתארסה ונתגרשה, שאין לה קנס, אלו דברי ר' יוסי הגלילי. ר' עקיבא אומר: יש לה קנס, וקנסה לאביה (והיא שיטה שונה משיטתו במשנתנו). ולכאורה אין צורך בכתוב מפורש כזה כי הדין נותן, כלומר, סברה היא שיהא כן, הואיל ובכלל אביה זכאי בכסף קידושיה, שאם מקדש אותה לפני שבגרה, כסף הקידושין שייך לאב, וכן אביה זכאי בכסף קנסה. ומכאן נדון: מה כסף קידושיה אף על פי שנתארסה ונתגרשה, אם מתקדשת שוב בעודה נערה, כסף הקידושין הוא לאביה — אף כסף קנסה, אף על פי שנתארסה ונתגרשה הוא לאביה.

אם כן שהלכה זו נלמדת מן הסברה, מה תלמוד לומר "אשר לא ארשה" — הרי זה מקרא מופנה (מיותר) שאינו נחוץ לעניינו, והוא בא להקיש לו ולדון הימנו (ממנו) גזירה שוה: נאמר כאן בדין אנוסה "אשר לא ארשה", ונאמר להלן בדין מפותה "וכי יפתה איש בתולה אשר לא ארשה" (שמות כב, טו), מה כאן מפרש הכתוב באונס שמשלם חמישים כסף ("ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמישים כסף". דברים כב, כט) — אף להלן, במפתה, צריך לשלם חמישים כסף למרות שאין הסכום מפורש בכתוב, ומגזירה שווה זו נלמד גם להיפך: ומה להלן, במפותה, הוא משלם שקלים, ככתוב "כסף ישקול" (שמות כב טז), — אף כאן באונס, חמישים אלה שנאמרו — שקלים הם. ומצאנו איפוא שר' עקיבא דורש הלכה אחרת מהמילים "אשר לא אורשה".

ושואלים: ור' עקיבא, מאי חזית [מה ראית] שאת המילים "אשר לא ארשה" יש ללמוד לגזירה שוה, והמלה "בתולה" הכתובה כאן באה למעוטי [למעט] בעולה שאין לה קנס,