מאי לאו [האם לא] הכוונה ש"אסון" משמעו אסון ממש, שמתה האשה ואז אינו משלם ממון כלל, ואפילו כשלא התרו בו, שהרי היה הדבר בשוגג, ושלא כשיטת ר' יוחנן! ודוחים: לא, אפשר לומר שהכוונה היא דין אסון, דבר שיש בו דין של אסון. כלומר, חיוב מיתת בית דין בעדים והתראה, רק אז פטור המכה מתשלומים, אבל כשלא היה דין אסון, כגון שמתה האשה ולא התרו במכה — חייב בתשלומים. איכא דאמרי [יש שאומרים] כי איתיביה [הקשה לו] ר' יוחנן לריש לקיש: נאמר "ולא יהיה אסון ענוש יענש" (שמות כא, כב), מאי לאו [האם לא] הכוונה היא דין אסון? ודוחים: לא, הכוונה היא אסון ממש.

אמר רבא: ומי איכא למאן דאמר [והאם יש מי שאומר] שאותם עושי מעשה במזיד שבגללו הינם חייבי מיתות, אם עשו זאת שוגגין, חייבים בתשלומים? והא תנא דבי [והרי שנה החכם מבית מדרשו] של חזקיה: נאמר דין מכה אדם ונאמר דין מכה בהמה, והכתוב מקיש אותם זה לזה באומרו "ומכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת" (ויקרא כד, כא), ללמדנו:

מה מכה בהמה לא חילקת בו, בין בשוגג בין במזיד, בין מתכוין לשאין מתכוין, בין דרך ירידה לדרך עלייה שבכל אחד מהאופנים הללו אין אתה בא לפוטרו מתשלום ממון, אלא לחייבו ממון, שכל אדם המזיק רכוש של חבירו צריך בכל מקרה לשלם — אף מכה אדם לא תחלוק בו בין אם עשה זאת בשוגג, בין במזיד, בין מתכוין להרוג לשאין מתכוין, בין שהיתה מכת מוות דרך ירידה לדרך עלייה (למרות שלענין גלות חייב רק המכה בדרך ירידה) — לחייבו ממון, כשבאותה שעה שהרג אדם גרם להפסד ממון, אלא לפוטרו ממון. וההשוואה בין מכה אדם למכה בהמה היא איפוא ששני הדינים הללו הם מוחלטים, שבדיני נזקי ממון בכל מקרה יש חיוב תשלומים, ובדיני מיתה בכל מקרה פטור מן התשלומים.

אלא, יש לחזור בנו ממה שאמרנו, וכי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל אמר: חייבי מיתות שוגגין כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] שהם פטורין, כפי שלמדנו מדברי תנא דבי חזקיה. כי פליגי [כאשר הם חלוקים], הרי זה בחייבי מלקות שוגגין ודבר אחר, וכגון שעשו בשוגג עבירה שחייבים עליה מלקות אילו היתה נעשית במזיד, וגם התחייבו ממון. ר' יוחנן אמר: חייב, ומדוע — חייבי מיתות איתקוש [הוקשו, הושוו] לדיני ממונות כפי הדרשה שלמעלה, ולמדנו שהם פטורים מממון בכל מקרה, אף כשהם שוגגים ואינם בחיוב מיתה, אבל חייבי מלקיות לא איתקוש [הוקשו, הושוו], ולכן, כשאין מלקות ממש — משלם. ריש לקיש אמר: פטור, כי בפירוש ריבתה תורה להשוות חייבי מלקיות כחייבי מיתות.

ושואלים: היכן ריבתה תורה דבר זה? אמר אביי: אתיא [בא, נלמד] הדבר מגזירה שווה "רשע" "רשע"; שבמקום אחד נאמר "אשר הוא רשע למות" (במדבר לה, לא), ונאמר "אם בן הכות הרשע" (דברים כה, ב), הרי שמשווה הכתוב חייבי מלקות לחייבי מיתה. רבא אמר אתיא [בא נלמד הדבר] בגזירה שווה של "מכה" "מכה". אמר ליה [לו] רב פפא לרבא: על הי [איזה] "מכה" אתה מדבר? אילימא [אם תאמר] להשוואה של "ומכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת" (ויקרא כד, כא) — הלא האי בקטלא כתיב ["מכה אדם" זה שנאמר, במיתה הוא שנאמר], שהכאה האמורה שם היא הכאה של מיתה! אלא האי "מכה" ["מכה" זה] שנאמר במקום אחר; "ומכה נפש בהמה ישלמנה נפש תחת נפש" (ויקרא, כד יח), וסמיך ליה [וסמוך לו] "ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו" (ויקרא כד, יט), ומשוים חייבי מלקות לחייבי ממון לפטור אותם מממון, אף על זה יש להקשות:

והאי לאו [והלא זה לא] "מכה" היא! שהרי בפסוק זה לא נאמרה המלה "מכה" כלל, אלא "כי יתן מום בעמיתו", ואם כן אין כאן גזירה שווה! ומשיבים: אין זו גזירה שווה של מילים זהות, אלא אנן [אנו] "הכאה" "הכאה" קאמרינן [אומרים], שהיא גזירה שווה הקשורה במושגים, שכן נתינת מום היא תוצאה של הכאה, ובכך די כדי להשוות דין הכאה בבהמה לדין הכאה באדם. ומקשים: והא כי כתיב [והרי כאשר נאמר] כתוב זה של נתינת מום — בחובל בחבירו הוא דכתיב [שנאמר], וחובל בחבירו הלא בר תשלומין הוא ואינו לוקה, ואם כן כל הראיה מעורערת מעיקרה! ומשיבים: אם אינו ענין להכאה שיש בה שוה פרוטה, שבה הוא משלם ואינו לוקה — תנהו ענין להכאה שאין בה שוה פרוטה, שעל הכאה כזו אינו משלם, ולכן חייב מלקות.