ר' שמעון היא, שאמר: שחיטה שאינה ראויה, כלומר, שחיטה שאינה מכשירה את הבשר לאכילה — לא שמה שחיטה אינה נחשבת שחיטה לכל ענין, ולכן מה שטבח — אינו נחשב. ושואלים: התינח [נניח] לענין עבודה זרה ושור הנסקל, שכיון ששחיטתם אינה מכשירה אותם לאכילה, הרי היא שחיטה שאינה ראויה. אלא שחיטת שבת — הלא שחיטה ראויה היא! דתנן [שכן שנינו במשנה]: השוחט בשבת וביום הכפורים, אף על פי שמתחייב בנפשו משום חילול שבת — שחיטתו כשרה וראויה לאכילה!

ודוחים: סבר לה [סבור הוא] בברייתא שאנו דנים בה כר' יוחנן הסנדלר. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: המבשל בשבת, אם בישל בשוגג — יאכל, במזיד — לא יאכל הוא עצמו כלל מתבשיל זה שעשה באיסור, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: בשוגג — יאכל למוצאי שבת שקנסוהו, אף שבישל בשוגג, שלא יהנה מיד מן המבושל באיסור, במזיד — לא יאכל ממנו עולמית. ר' יוחנן הסנדלר אומר: בשוגג — יאכל התבשיל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, במזיד — לא יאכל עולמית, לא לו ולא ליהודים אחרים. הרי שלשיטת ר' יוחנן הסנדלר דבר שנעשה בחילול שבת במזיד, אינו ראוי לאכילה, וממילא גם שחיטה בשבת היא שחיטה שאינה ראויה.

ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יוחנן הסנדלר? ומסבירים: כדדריש ר' חייא אפיתחא דבי נשיאה [כפי שדרש ר' חייא על פתחו של בית הנשיא], נאמר: "ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם מחלליה מות יומת" (שמות לא, יד) ולומדים: מה קודש (שהוקדש לבית המקדש) אסור באכילה — אף מעשה שנעשה בחילול שבת אסורין באכילה לעולם. ומקשים: אי [אם כן] אולי נלמד באופן אחר: מה קודש אסור בהנאה — אף מעשה שבת אסור בהנאה! ומשיבים, תלמוד לומר: "קודש היא לכם" (שמות לא, יד) — כוונתו שלכם יהא להנאה.

ושואלים עוד: אם השווינו מלאכת שבת לקודש, יכול אפילו אם עשה בשוגג יהיו מעשה שבת אסורים באכילה כקודש? — תלמוד לומר: "מחלליה מות יומת" (שמות לא, יד), לומר: במזיד אמרתי לך, שהרי מדובר כאן בעבודה שיש עליה עונש מיתה ולא בשוגג, שאין חיוב מיתה בשוגג.

ומעירים: פליגי [נחלקו] בה בשאלה זו רב אחא ורבינא, חד [אחד] מהם אמר: מעשה שבת אסור דאורייתא [מן התורה], וחד [ואחד] מהם אמר שאסור רק דרבנן [מדברי חכמים]. מאן דאמר דאורייתא [מי שאומר שהוא מן התורה] — כדאמרן [כפי שאמרנו] בדרשה זו מן המקרא. ומאן דאמר דרבנן [ומי שאומר שהוא מדברי חכמים], הרי הוא מדייק באופן אחר: אמר קרא [הכתוב] "קדש היא", ובא הכתוב למעט: היא עצמה, קודש, ואין מעשיה קודש ומותרים מן התורה באכילה.

ושואלים: ולמאן דאמר דרבנן, מאי טעמייהו דרבנן דפטרי [ולדעת מי שאומר שמעשה שבת אסורים רק מדברי חכמים, מה טעמם של אותם חכמים שפוטרים] את מי שגנב וטבח בשבת? ומשיבים: כי קא פטרי רבנן [כאשר פוטרים חכמים] הרי זה אשארא [על השאר] על המקרים האחרים: השוחט שור הנסקל והשוחט לעבודה זרה.

ועוד שואלים על דברי ר' מאיר המחייב בטובח לעבודה זרה: טובח לעבודה זרה, כיון ששחט ביה פורתא [בה מעט] בתחילת מעשה השחיטה הלא איתסר ליה [נאסרה לו] הבהמה בהנאה משום תקרובת עבודה זרה, אידך כי קא טבח לאו דמריה קא טבח [השאר כאשר הוא גומר לטבוח, לשחוט, לא את של בעליו הוא טובח] שהרי חל על הבהמה הזו איסור הנאה, והופקעה מרשות הבעלים? אמר רבא: מדובר שם באומר בשעת שחיטה זו שרק בגמר זביחה [שחיטה] הוא עובדה לעבודה זרה, ואם כן אין האיסור חל מתחילת השחיטה, אלא רק בסופה.

ועוד שואלים על שיטת ר' מאיר: שור הנסקל לאו דידיה [לא את שלו], של הבעלים, הוא דקטבח [שטובח]! שהרי הוא אסור בהנאה מזמן שנגמר דינו לסקילה! אמר רבה: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון שמסרו הבעלים את השור לשומר, והזיק השור בבית השומר, ונגמר דיניה [דינו] בבית שומר לסקילה, וגנבו גנב מבית השומר וטבחו.

וצריכים להוסיף כי ר' מאיר סבר לה [סבור] כשיטת ר' יעקב וסבר לה [וסבור] כשיטת ר' שמעון. וכיצד? סבר לה כר' יעקב — שאמר: אף משנגמר דינו של השור, אם החזירו שומר לבעליו — מוחזר, ואין הבעלים יכולים לומר שהשור הזה איננו שוה כעת מאומה משום שנידון לסקילה — שהרי בגופו של השור לא נעשה כל שינוי. ומצד שני סבר לה ר' מאיר כר' שמעון, שאמר: דבר הגורם לממון — כממון דמי [הוא נחשב] שאף דבר זה כשלעצמו אין לו ערך, כיון שחסרונו גורם להפסד ממון — הרי זה כדבר של ממון. ואף כאן, אף ששור הנסקל הזה שנאסר בהנאה אין לו ערך לעצמו, מכל מקום אם הוא שחוט — שוב אין השומר יכול להחזירו, ומתחייב בממון בתמורתו, לכן חייב הגנב לשלם לשומר אף שגנב שור הנסקל, שהרי לגבי השומר נחשב הוא כממון. עד כאן הוסברו הדברים לפי ההנחה שהטביחה נעשתה על ידי אחר.

רבה אמר: יש לפרש שלעולם מדובר בטובח על ידי עצמו, שטובח את השור או את השה בעצמו,