סקר
איך אתה לומד דף יומי?






 

פירוש שטיינזלץ

וקרע שיראין (משי) של חבירו. והשאלה היא, האם ברגע זה כשהוא מתחייב מיתה בידי שמים על אכילת התרומה הוא גם נפטר מחיובי ממון שנתחייב באותו רגע עצמו.

א גופא [לגופה] של הלכה זו שהזכרנו אמר רב חסדא: אף שאמר ר' נחוניא בן הקנה כי העושה מעשה המחייבו בכרת ובתשלומים נפטר מן התשלומים מדין קים ליה בדרבה מיניה, מכל מקום מודה ר' נחוניא בן הקנה בגונב חלבו של חבירו ואכלו שהוא חייב בתשלומים, מפני שכבר נתחייב בגנבה קודם שיבא לידי איסור חלב. ומעירים: לימא פליגא [האם לומר שחלוקה] הלכה זו על שיטתו של ר' אבין. שאמר ר' אבין: הזורק חץ בשבת מתחילת ארבע אמות לסוף ארבע אמות ברשות הרבים, ועשה איפוא מלאכה שחייבים עליה מיתת בית־דין, וקרע החץ שיראין בהליכתו — הריהו פטור מתשלום על קריעת השיראין, משום שהתחייב בעונש החמור יותר על חילול שבת, למרות שקריעת השיראין נעשתה לפני שנגמרה המלאכה שחייבים עליה בשבת, שהרי עדיין לא נח החץ. והטעם הוא: שעקירה צורך הנחה היא, שכיון שמלאכה זו של טלטול בשבת מוגדרת על ידי עקירתו של החפץ ממקומו והנחתו במקום אחר, הרי משעה שירה את החץ, גם כשמהלך החץ באוויר, הרי הוא חלק ממהלך ביצוע אותה העבירה עצמה של חילול שבת במזיד, שמתחייב עליה בנפשו. ואם כן הכא נמי [כאן גם כן] לעניין הגונב חלב ואכלו, נאמר כי ההגבהה של החלב שנעשתה בזמן הגניבה, צורך אכילה היא, ואם כן אפשר לומר שהיתה כאן פעולה אחת נמשכת ולא שתי פעולות נפרדות, וממילא יפטר מן התשלומים!

ודוחים: הכי השתא [איך אתה משווה]?! התם [שם], בזריקת החץ, אי אפשר להנחה בלא עקירה, שאין ההנחה נחשבת לכשעצמה למלאכה בלא שתהיה עקירה קודם לכן, ואם כן העקירה וההנחה הן יחידה אחת. ואולם הכא [כאן], בגנב חלב ואכלו, הלא אפשר לאכילה בלא הגבהה, שלמרות שבדרך כלל מגביהים לפני האכילה אבל אין הדבר מחוייב מעצמו, דאי בעי, גחין ואכיל [שאם היה רוצה, היה מתכופף ואוכל] בלי להגביה. אי נמי [או גם כן] יש לחלק באופן אחר: התם [שם] ביריית החץ אי בעי לאהדורה [אם היה רוצה להחזירו, את החץ] לאחר שירה אותו, לא מצי מהדר לה [היה יכול להחזירו], ולפיכך העקירה וההנחה הן יחידה אחת. ואולם הכא [כאן] — מצי מהדר לה [היה יכול להחזירו], את החלב לאחר שהגביהו.

ושואלים: מאי איכא [מה יש, מה ההבדל] בין האי לישנא [לשון זו] להאי לישנא [ללשון זו]? כלומר, מה ההבדל למעשה אם מסבירים באופן זה או אחר את ההבדל בין אכילת חלב של חבירו ליריית חץ בשבת וגרימת נזק. ואומרים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל] למעשה לגבי המעביר סכין ברשות הרבים וקרע שיראין בהליכתו. להך לישנא דאמרת פי אותה לשון שאמרת] שאי אפשר להנחה בלא עקירה — אם כן הכא נמי [כאן גם כן] כשמעביר את הסכין אי אפשר מבחינת ההגדרה ההלכתית להנחה בלא עקירה, ששני החלקים הללו קשורים זה בזה ולפיכך בנזק הנגרם על ידי הסכין בהליכתו יהיה פטור. אבל להך לישנא דאמרת [לפי אותה לשון שאמרת] שפטור ביריית חץ מן הנזק שגרם לפי שלא מצי מהדר לה [שאיננו יכול להחזירו, את החץ], הכא מצי מהדר לה [כאן יכול להחזירה, את הסכין], ולפי הבחנה זו אין הדבר דומה ליריית חץ ויהיה חייב על הנזק הנגרם מהסכין.

ב גופא [לגופה] של הלכה זו שאמר ר' אבין: הזורק חץ מתחלת ארבע לסוף ארבע וקרע שיראין בהליכתו — פטור מלשלם לבעליהם, שעקירה צורך הנחה היא, מתיב [מקשה] על כך רב ביבי בר אביי ממה ששנינו: הגונב כיס (ארנק) בשבת — חייב לשלם את הגניבה, מפני שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור סקילה. שכן, כשהגביה את החפץ התחייב משום גניבה, אבל משום חילול שבת של איסור טלטול מרשות לרשות, לא התחייב עד שהוציאו לרשות הרבים, ואם כן קדם איסור גניבה ונתחייב עליו. ואם לא הגביה את הכיס אלא היה מגרר (גורר) אותו על גבי הארץ ויוצא לרשות הרבים, מגרר ויוצא, ואז מתחייב משום גניבה רק בשעה שהוציא את הכיס מרשות בעליו לרשות הרבים, ובאותה שעה חל גם חיוב מלאכת הוצאה לענין שבת, ולכן פטור, שהרי איסור שבת וגניבה באין כאחד.

ויש לשאול: ואמאי [ומדוע] נאמר כך, שאם הגביהו ברשות הבעלים וקנאו, חייב? הכא נמי לימא [כאן גם כן נאמר] הגבהה שהיא העקירה שהיתה במלאכה זו, הלא צורך הוצאה היא שלא ייתכן איסור הוצאה בשבת בלי העקירה, שבמקרה זה היא הגבהת החפץ, ואם כן עבירת הגניבה נעשתה תוך כדי מלאכת שבת! ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון שהגביהו את הכיס לא כדי להוציאו מרשות הבעלים לרשות הרבים, אלא על מנת להצניעו (להחביאו) במקומו באותה רשות, ונמלך עליו אחר כך והוציאו, שההגבהה לא היתה לצורך הוצאה ולפיכך חייב על הגניבה.

ומקשים: וכי האי גוונא מי [וכגון זה, כאשר שינה את דעתו באמצע האם] הוא חייב משום הוצאה בשבת? והאמר [והרי אמר] רב סימון אמר ר' אמי אמר ר' יוחנן: המפנה חפצים מזוית לזוית בביתו בשבת, ונמלך עליהם לאחר שעקרם והוציאן לרשות הרבים — פטור, מפני שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך, לשם הוצאה מרשות לרשות. ואף כאן נאמר, שכיון שלא התכוון להגביה את הכיס הזה כדי להוציאו, אין כאן חיוב שבת כלל!

ומתקנים: לא תימא [אל תאמר] שהגביהו על מנת להצניעו, אלא אימא [אמור] שהגביהו על מנת להוציאו, ואף־על־פי־כן אין הדברים שווים, כי הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]כשעמד בתוך החצר לפני שהוציא את הכיס. שהיתה פה הגבהה אחרת של גניבה ולא של הוצאה בשבת, שכשעמד באותו רשות התבטלה אותה עקירה לגבי איסור הוצאה. אך כבר התחייב בגניבה עם עקירת (הגבהת) החפץ בראשונה וכשעקר שוב ממקומו התחילה עקירה אחרת, ורק כשהוציא את החפץ לרשות הרבים חייב עליה משום מלאכת הוצאה בשבת.

ושואלים: עמד למאי שם מה]? אי [אם] תאמר שעמד כדי לכתף, ליישר את המשא על כתיפו — הלא אורחיה הוא [דרכו היא], ועמידה כזו איננה נחשבת הפסקה, אלא המשך של פעולת ההוצאה! אלא צריך אתה לפרש שמדובר בעומד לפוש (לנוח), וכשעקר ממקומו ויצא, היתה זו תחילת פעולה אחרת. ונדייק מכאן: אבל אם עמד לכתף מאי [מה] יהיה הדין לשיטה זו?

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר