ואם היה כהן — לא תדור עמו באותו מבוי, ואפילו כשלא נישאה, שהרי היא אסורה עליו לעולם. אבל אם הוא ישראל — מותר לה לדור באותו מבוי בו הוא דר. אם היה כפר קטן, איך הוא נידון? זה היה מעשה בגרושה שנישאה בכפר קטן ונשאלו חכמים על כך ואמרו: כפר קטן נידון כשכונה.

אגב כך שואלים, מי נדחה מפני מי, כלומר, מי מהם צריך לעזוב את המקום? תא שמע [בוא ושמע] פתרון, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: היא נדחית מפניו, וצריכה לעבור למקום אחר, ואין הוא נדחה מפניה. ואם היתה חצר שלה — הוא נדחה מפניה.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: היתה חצר של שניהם מהו, מי מהם נדחה? ומביאים פתרון, תא שמע [בוא ושמע] ממה שנאמר בברייתא: היא נדחית מפניו. ונברר: במאי עסקינן [במה אנו עוסקים]? אילימא [אם תאמר] שמדובר בחצר שלו — פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שהיא צריכה להידחות! ואלא תאמר שמדובר בחצר שלה, והתניא [והרי שנינו בברייתא] אם היתה חצר שלה — הוא נדחה מפניה. אלא לאו כי האי גוונא [האם לא כמו כגון זה], כאשר החצר היא של שניהם. ודוחים: לא, דלמא דאגיר מיגר [שמא מדובר כאשר הוא שכר את החצר] שגם אז היא נדחית מפניו, אבל במקום שהוא של שניהם — אין לנו פתרון.

ושואלים: אם כן, מאי הוי עלה [מה היה עליה, על שאלה זו] הלכה למעשה? ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון ממה שנאמר: "הנה ה' מטלטלך טלטלה גבר" (ישעיהו כב, יז) ואמר רב: מכאן למדים כי טלטולי דגברא קשין מדאיתתא [טלטולי גבר קשים מטלטולי אשה] ולכן האשה היא שנדחית.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: כהן שגירש את אשתו, ובעודה אשתו לוה הימנה בנכסי אביה, כלומר, בנכסי מלוג שהיו לה בירושה — מאחר שנתגרשה אינה נפרעת ממנו אלא על ידי אדם אחר ולא במישרין, כדי שלא יהיה ביניהם כל משא־ומתן. אמר רב ששת: ואי אתו לקמן לדינא [ואם שניהם באים לפנינו לדין] כאשר הסתכסכו במשא־ומתן שביניהם, לא מזדקקינן להו [אין אנו נזקקים להם] לדון בעניינם, משום שעברו עבירה בעצם קיום המשא־ומתן. רב פפא אמר: שמותי משמתינן להו [אנו מנדים אותם] על עבירה זו. רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע אמר: נגודי נמי מנגדינן להו [אנו גם כן מלקים אותם]. אמר רב נחמן: תנא [שנה החכם] ב"אבל רבתי" (מסכת העוסקת בעיקרה בדיני אבילות): במה דברים אמורים — שנתגרשה מן הנשואין, אבל כשנתגרשה מן האירוסין — נפרעת גם על ידי עצמה, ומדוע — שאין לבו גס (רגיל) בה, ואין לחשוש שיבואו לידי עבירה.

מסופר: ההוא ארוס וארוסתו דאתו לקמיה [שבאו לדין לפני] רבא לאחר שנתגרשו. יתיב [ישב] רב אדא בר מתנא קמיה [לפניו] בשעת הדין. אוקי [העמיד] רבא שלוחא בינתייהו [שליח שלו ביניהם], שלא יהיו יחד. אמר ליה [לו] רב אדא בר מתנא: והאמר [והרי אמר] רב נחמן: תנא [שנה החכם] ב"אבל רבתי" שאם נתגרשה מן האירוסין אין חוששים לכך! אמר ליה [לו]: קא חזינן דקא גייסי בהדדי [אנו רואים שלבם גס זה בזה], וכיון שיש ביניהם קירבה יתירה, צריך להפרידם ביותר.

איכא דאמרי [יש שאומרים] בנוסח אחר: לא אוקי [העמיד] רבא שליח בינתייהו [ביניהם]. אמר ליה [לו]: רב אדא בר מתנא: ניקום מר שלוחא בינתייהו [יעמיד אדוני שליח ביניהם], אמר ליה [לו] רבא: והא [והרי] אמר רב נחמן: תנא ב"אבל רבתי" שבארוסה אין חשש! אמר ליה [לו]: הני מילי, היכא דלא גייסי בהדדי [דברים אלה אמורים, דווקא במקום שאין לבם גס זה בזה], אבל הני [אלה] — קא חזינא להו דגייסי בהדדי [אנו רואים אותם שלבם גס זה בזה] ויש להקפיד להפריד ביניהם.

ב משנה ואלו נאמנין להעיד בגודלן (בהיותם גדולים) מה שראו בקוטנן (כשהיו קטנים): נאמן אדם לומר "זה כתב ידו של אבא" ולקיים בכך את השטר, אף שמת אביו בעודו קטן ולא ראה את כתב היד הזה כשהוא גדול, או "זה כתב ידו של רבי", או "זה כתב ידו של אחי".

וכן נאמן הוא לומר: "זכור הייתי בפלונית שכאשר נישאה יצאה בהינומא וראשה פרוע כדרך הבתולות ", וכתובתה מאתים ככתובת בתולה. או "שהיה איש פלוני בעודו קטן יוצא מבית הספר בו למדתי גם אני כדי לטבול, כדי שיוכל לאכול בתרומה", שבזה ראיה שהוא כהן. או "שהיה חולק עמנו תרומה על הגורן". וכן יכול הוא להעיד ש"המקום הזה בית הפרס", שהוא מקום שיש בו ספק טומאה, שהיה בו קבר וחרשו אותו והתפזרו שם העצמות. ומעיד כמו כן ש"עד כאן היינו באין בשבת" ונדע שזהו תחום השבת.

על דברים אלה הוא נאמן, אבל אין אדם נאמן לומר "דרך היה לפלוני במקום הזה", או "מעמד ומספד היה לפלוני במקום הזה" והמקום שייך איפוא לאותו אדם, שבעדות של דיני ממונות ממש אינו נאמן.

ג גמרא אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע בענין נאמנות אדם להעיד על כתב היד שראה כשהיה קטן — והוא שיש גדול עמו, שיש עד אחר, מבוגר, המעיד גם הוא שמכיר את כתב היד, ואז מצטרפות שתי העדויות.

על הפרטים שנזכרו במשנה לגבי כתב היד מעירים: וצריכא [וצריך] שייאמרו כולם, שיש חידוש בכל אחד מהם. דאי אשמעינן [שאם היה משמיע לנו] רק באביו — היינו אומרים שנאמן עליו משום דשכיח גביה [שהוא מצוי אצלו] ובקי בכתב ידו, אבל להעיד על כתב יד רבו — לא. ולהיפך, ואי אשמעינן [ואם היה משמיע לנו] רק ברבו — היינו אומרים שנאמן משום דאית ליה אימתיה דרביה [שיש לו אימת רבו] ולכן שם לב, והשגיח יפה בכתבו, אבל אביו — לא.

ואי אשמעינן הני תרתי [ואם היה משמיע לנו רק את שני אלה], אביו ורבו, היינו אומרים: אביו נאמן עליו — מפני דשכיח גביה [שמצוי אצלו], ורבו נאמן עליו — משום דאית ליה אימתיה [שיש לו אימה], אבל אחיו דלית ליה [שאין לו] לא הא [זה] ולא הא [זה] — אימא [אמור] שלא יהיה נאמן, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שנאמן. והטעם בזה — כיון שעצם הצורך של קיום שטרות כולו אינו אלא מדרבנן [מדברי סופרים], כי מדין תורה עדים החתומים על השטר משמשים הוכחה לאמיתותו, וצריך עדות כדי לפסול את השטר ולא כדי לקיימו, על כן הימנוהו רבנן בדרבנן [האמינו לו חכמים בעדות לקיום השטר שהיא רק מדברי סופרים].

ד שנינו במשנה שנאמן לומר "זכור הייתי בפלונית שיצאה בהינומא וראשה פרוע". מאי טעמא [מה הטעם] שנאמן בדבר — כיון שרוב הנשים כשהן בתולות הן נישאות, הרי יש לסתם אשה חזקה שנישאה כשהיא בתולה, ולכן מה שמעיד על כך, אף שמעיד על מה שראה בקטנותו, רק גלוי מלתא [דבר] בעלמא [בלבד] הוא ולא עדות של ממש, ולכן נאמן.

ה עוד שנינו במשנה, שנאמן לומר שהיה איש פלוני יוצא מבית הספר לטבול לאכול בתרומה. ושואלים: ודלמא [ושמא] עבד כהן הוא, שאף הוא מותר לאכול בתרומה? ומעירים: מסייע ליה [לו] דבר זה לשיטת ר' יהושע בן לוי. שאמר ר' יהושע בן לוי: אסור לאדם שילמד את עבדו תורה. ולכן, כיון שהיה בבית הספר — הרי זו הוכחה שאינו עבד, ואם אכל בתרומה הרי שכהן הוא.

ושואלים: ולא (האם אסור לעבד ללמוד)? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: עבד שלוה הימנו ממנו רבו כסף, או שעשאו רבו