במסיח לפי תומו. שלא העיד האח ממש אלא שמתוך דבריו, שהיה מסיח לפי תומו, מובן היה שזה אחיו ושהוא לוי. כי הא [כמו זה] שאמר רב יהודה אמר שמואל: מעשה באדם אחד שהיה מסיח לפי תומו, ואמר: זכורני כשהייתי אני תינוק והייתי עוד מורכב על כתיפו של אבא, והוציאוני מבית הספר, והפשיטוני את כותנתי, והטבילוני כדי להיטהר מחשש טומאה כדי שאוכל לאכול בתרומה לערב.

ור' חייא שהיה מספר סיפור זה מסיים בה בספרו שאותו אדם המשיך וסיפר: וחבירי היו בדילין (פורשים) ממני, והיו קורין אותי בכינוי "יוחנן אוכל חלות". שהחלה המופרשת מן העיסה דינה לכל דבר כתרומה, ואסורה לזרים ונאכלת רק לכהנים טהורים. והיו חביריו מכנים אותו כך על שאוכל דבר שאין הם רשאים לאוכלו. ומתוך הדברים הללו מובן שכהן הוא והעלהו רבי לכהונה על פיו. וכשם שאפשר היה לסמוך על עדות עצמו, כך אפשר היה לסמוך על עדות האח בכגון זה.

א תניא [שנויה ברייתא], ר' שמעון בן אלעזר אומר: כשם שאכילת תרומה הריהי חזקה לכהונה — כך לקיחת מעשר ראשון הריהי חזקה לכהונה, והחולק בבית־דין אינה חזקה.

ותוהים: מעשר ראשון הלא של הלוי הוא! ומדוע תהא נטילתו חזקה לכהונה? ומשיבים: הוא סבור כשיטת ר' אלעזר בן עזריה. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: תרומה ניתנת לכהן, מעשר ראשון ללוי, אלו דברי ר' עקיבא. ר' אלעזר בן עזריה אומר: מעשר ראשון ניתן אף לכהן. ושואלים: אפילו כך, אימור [אמור] שאמר ר' אלעזר בן עזריה "אף לכהן", אך שניתנת דווקא לכהן ולא ללוי מי [האם] אמר? ואף לשיטתו אם כן אין קבלת מעשר ראשון חזקה לכהונה.

ומשיבים: אין, בתר דקנסינהו [כן, לאחר שקנס אותם] עזרא את הלויים מפני שלא רצו לעלות לארץ ישראל וגזר שלא יתנו להם מעשר ראשון, ומאז מעשר ראשון ניתן רק לכהנים, בעוד שמדין תורה אפשר היה לתת אותו גם ללויים וגם לכהנים. וממילא, נטילת מעשר ראשון מוכיחה על כהונה. ושואלים: כיון שכך הדבר ודלמא [ושמא] אותו אדם לוי הוא באמת, ובאותו מקרה איקרו ויהבו ליה [הזדמנו ונתנו לו] מעשר ראשון! אמר רב חסדא: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — במקרה מיוחד, כגון שמוחזק לן [לנו] באבוה דהאי [באביו של איש זה] שכהן הוא, ונפק עליה קלא [ויצא עליו, על הבן, קול] שבן גרושה או בן חלוצה הוא וחלל הוא והוא נחשב לכל דבר כישראל, וראינו כי חלקו ליה לדידיה [לו עצמו, לבן] מעשר בבית הגרנות.

ואם כן לענין החשש שמא לוי הוא, הרי יודעים אנו דלאו [שלא] לוי הוא, שהרי ידוע מי הוא אביו, ועל מקרה כזה מאי איכא למימר [מה יש לומר], מה יש רק לחשוש בו — שמא בן גרושה או בן חלוצה הוא. ואז, לא מיבעיא [נצרכה] לומר למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שמעשר ראשון אסור לזרים, שודאי לא הוו יהבי ליה [היו נותנים לו] שכיון שהוא בן גרושה, דינו כזר. אלא אפילו למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שמעשר ראשון מותר לאכילה לזרים, ולכאורה אין בכך הוכחה שכהן הוא, הרי הני מילי למיספק להו [דברים אלו אמורים דווקא לענין לתת להם לאכול], אבל בתורת חלוקה בבית הגרנות לא יהבי ליה [אין נותנים לו לזר]. ולכן חלוקת מעשר ראשון בבית הגרנות, לדעת ר' אלעזר בן עזריה, היא עצמה מהווה הוכחה לכך שאותו אדם הוא כהן כשר.

באותה ברייתא שנינו: והחולק בבית־דין אינה חזקה. ותוהים: אי [אם] בבית־דין לא הויא [אינה] חזקה, היכא הויא [היכן היא] חזקה?! הלא בית דין הוא המקום שבו מבררים את הדברים על בוריים! אמר רב ששת: הכי קאמר [כך אמר, זו הכוונה]: החולק תרומה בנכסי אביו עם אחיו בבית־דין — אינה חזקה שהוא עצמו כהן. משום שייתכן שלענין ירושה יש לו זכות בתרומה כמו בשאר הדברים, משום שהוא יורש חלק מרכוש אביו, ובכלל זה תרומה, אבל הוא עצמו ייתכן שזר הוא, כגון שהוא חלל.

ותוהים: אם כך, פשיטא [פשוט] הדבר שאין זו הוכחה! ומשיבים, מהו דתימא [שתאמר]: מדהנך [מכיון שאלה, שאר האחים], מקבלים את התרומה לאכילה — האי נמי [זה, החלל, גם כן] מקבל אותה לאכילה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין זו הוכחה. שאפשר לומר הנך [שהם] מקבלים אותה לאכילה, האי לזבוני [וזה מקבל אותה כדי למכור], שאף שהוא עצמו אינו רשאי לאכול את התרומה, יכול הוא למוכרה לכהנים.

ב שנינו במשנה שר' יהודה אומר: אין מעלין לכהונה על פי עד אחד. ור' אליעזר אומר שאין מעלים לכהונה על פי עד אחד רק כשיש עוררין, ורבן שמעון בן גמליאל אומר שמעלים לכהונה על פי עד אחד. ושואלים: שיטת רבן שמעון בן גמליאל היינו [הרי זו] שיטת ר' אליעזר, ומה ההבדל ביניהם? הרי שניהם מסכימים שמעלים לכהונה על פי עד אחד כשאין עוררין?! וכי תימא [ואם תאמר] כי במקרה של ערער חד [שהמערער הוא אחד] איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל], שר' אליעזר סבר שערער אפילו הוא של חד [אחד], שאף אם בא עד אחד ואומר שפלוני אינו כהן — יצא מחזקתו, וצריך שני עדים להעיד עליו. ואילו רבן שמעון בן גמליאל סבר: ערער [ערעור] הוא רק תרי [שנים], וכל עוד לא ערערו שנים על יחוסו, מעלים אותו לכהונה —אינך יכול לומר כן, שכן האמר [הרי אמר] ר' יוחנן: דברי הכל אין ערער [ערעור] על חזקה של אדם בפחות משנים ואין מחלוקת בדבר זה!

אלא, כך צריך לפרש: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — שמוחזק לן [לנו] באבוה דהאי [באביו של אדם מסופק זה] שכהן הוא, ונפק עליה קלא [ויצא עליו, על הבן, קול] שבן גרושה או בן חלוצה הוא, ואחתיניה [והורדנו אותו] מחזקת כהונה בגלל הקול הזה. ואתא [ובא] עד אחד ואמר: "ידענא ביה [יודע אני בו] שכהן כשר הוא"