מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא [מה שונה ההתחלה בדין קידושין ומה שונה הסוף, בגירושין], שיש הבדל בדיניהם?

אמר אביי: תרגמה [הסבר אותה] שאין ההכחשה בין שתי כתות של עדים, כמשמעות הברייתא, אלא בעד אחד, כיצד? עד אחד אומר "נתקדשה" ועד אחד אומר "לא נתקדשה" — הלא תרוייהו [שניהם] בפנויה קמסהדי [הם מעידים], שלדברי שניהם היתה קודם פנויה, והאי דקאמר [וזה שאומר] "נתקדשה", הוה ליה חד [הרי הוא אחד], ואין דבריו של אחד במקום (כנגד) שנים, ולכן בטלה עדותו, ואם נישאה, לא תצא.

סיפא [בסוף, בגירושין] עד אחד אומר "נתגרשה" ועד אחד אומר "לא נתגרשה" תרוייהו [שניהם] באשת איש קמסהדי [הם מעידים], שלדברי שניהם היתה נשואה, והאי דקאמר [וזה שאומר] "נתגרשה" הוה ליה חד [הרי הוא אחד], ואין דבריו של אחד במקום שנים ולכן תצא.

רב אשי אמר: לעולם מדובר כמשמעות הלשון בתרי ותרי [בשניים ושניים], ואיפוך [והפוך] את הדינים בראש ובסוף. ובאופן זה: שנים אומרים "ראינוה שנתקדשה", ושנים אומרים "לא ראינוה שנתקדשה" — הרי זו לא תנשא, ואם נשאת — תצא.

ותוהים: אם במקרה כזה מדובר, הרי פשיטא [פשוט הדבר] מובן מאליו שתצא משום ש"לא ראינוה" אינה ראיה, ואין כאן עדות כלל להתירה! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה], אלא דדיירי [כאשר גרים] האשה והעדים בחצר אחד. מהו דתימא [שתאמר]: אם איתא [יש] אמת בדבר שנתקדשה — קלא אית לה למילתא [קול יש לו לדבר], והשכנים היו יודעים, בדבר ואם לא ראו שנתקדשה — משמע שלא היה כן, וכשאומרים "לא ראינוהו שנתקדשה" הרי זה כאילו אומרים בבירור "לא נתקדשה", על כן קא משמע לן דעבדי אינשי דמקדשי בצנעא [השמיע לנו שעשויים אנשים שמקדשים בצינעה] בלא שידעו על כך אחרים ואפילו אלו הגרים סמוך להם.

סיפא [בסופה] של הברייתא מדובר כאשר שנים אומרים "ראינוה שנתגרשה", ושנים אומרים "לא ראינוה שנתגרשה" — הרי זו לא תנשא, ואם נשאת — לא תצא. ושואלים שוב: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו בכך]? שהרי אף כאן לא היתה עדות ממשית שלא נתגרשה. ומשיבים: אף על גב דדיירי [אף על פי שהאשה והעדים גרים] בחצר אחד, ואם אמת היה הדבר היו אמורים העדים לדעת מכך, ומכיון שאומרים "לא ראינוה שהתגרשה" כאילו אמרו "לא נתגרשה", מכל מקום אין זו נחשבת כעדות. ושואלים: היינו הך [זו היא זו] הרי העקרון בהלכה זו שהגרים סמוך לא בקיאים במתרחש, הוא כמו ההלכה הקודמת, ולא נוסף שום חידוש על ידי הלכה זו!

ומסבירים: יש בכך חידוש מסויים, מהו דתימא [שתאמר]: גבי [אצל] קדושין הוא דעבידי אינשי דמקדשי בצנעא [שעשויים אנשים שיקדשו בצינעה] ואינם עושים זאת בפרסום, אבל גבי [אצל] גירושין אם איתא דאיגרשא [יש אמת בדבר שנתגרשה] — קלא אית לה למילתא [קול, פירסום, יש לו לדבר] שכרגיל גירושין באים לאחר קטטות, ומסתבר שהכל יודעים על כך, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] דעבידי אינשי דמקדשי ודמגרשי בצנעא [שעשויים אנשים שיקדשו ויגרשו בצינעה] ואין להביא ראייה ממה שלא ראו.

א שנינו במשנה: ואם משנשאת באו עדים — לא תצא. מאחר שהמשנה מדברת בשתי הלכות, בגרושה ובשבויה, לא ברור למה מתייחס משפט אחרון זה. ואכן נחלקו בדבר; ר' אושעיא מתני לה ארישא [היה שונה אותה על ראש] המשנה, באשה שטוענת שנישאה ונתגרשה, רבה בר אבין מתני לה אסיפא [היה שונה אותה על סופה] באשה שאומרת שנשבתה וטהורה היא.

ומעירים: מאן דמתני לה ארישא [מי ששונה אותה, את ההלכה הזו, על ראשה של המשנה] בענין גירושין — כל שכן שהוא שונה אותה אסיפא [על סופה] בענין שבויה, שכן בשבויה הקילו בכלל, שהרי אין איסורה אלא מפני חשש וספק בלבד. ומאן דמתני לה אסיפא [ואולם מי ששונה אותה על הסוף בשבויה], אבל ארישא [על ראשה של המשנה] — לא.

ומציעים הסבר לשיטות אלה: לימא [שמא נאמר] שבדברי רב המנונא קמיפלגי [הם חלוקים], דמאן דמתני לה ארישא [שמי ששונה אותה על ראש המשנה] וסבור שבדיעבד אם נישאה לא תצא, אית ליה [יש לו, מקבל] את דברי רב המנונא, האומר שאשה האומרת לבעלה "גירשתני" — נאמנת, שאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה לומר שגירש אותה אילולי היה נכון הדבר, ולכן סבור הוא שאף במקרה זה יש בעצם להאמין לה שהיא גרושה. ומאן דמתני לה אסיפא [ומי ששונה אותה על הסוף] ומתיר בשבויה לאחר שנישאה, אך סבור שמחמירים בגרושה, לית ליה [אין לו, אינו מקבל] את דברי רב המנונא.

ודוחים: לא, אפשר לומר דכולי עלמא אית להו [הכל יש להם, מקבלים] את דברי רב המנונא. והכא בהא קמיפלגי [וכאן בזה הם חלוקים] דמר סבר [שחכם זה, האוסר בגרושה, סבור]: כי איתמר [כאשר נאמרו] דברי רב המנונא הוא שדווקא כאשר אומרת לו בפניו, שאז אינה מעיזה, אבל כשאומרת שלא בפניו שנתגרשה — מעיזה. ומר [וחכם זה] סבר: שלא בפניו נמי [גם כן] אינה מעיזה, ולכן יש לסמוך על טענתה שהיא גרושה.

ב עוד שנינו במשנה: ואם משנשאת באו עדים — לא תצא. אמר אבוה [אביו] של שמואל: לא תפרש "נשאת" נשאת ממש, אלא הכוונה היא: כיון שהתירוה לינשא, אף על פי שעדיין לא נשאת — הרי זו מותרת להינשא. ותוהים: והא [והרי] "לא תצא" קתני [שנה], ואין לשון יציאה אלא במי שכבר נישאה! ומסבירים: יש לפרש זאת כלשון מושאלת, והכוונה היא: לא תצא מהתירה הראשון שהותרה לפני שבאו העדים.

תנו רבנן [שנו חכמים], אמרה: "נשביתי וטהורה אני ויש לי עדים שטהורה אני" שהיו איתה כל אותו זמן — אין אומרים: נמתין עד שיבאו עדים אלה ויתברר הדבר היטב, אלא מתירין אותה להינשא מיד. התירוה לינשא ואחר כך באו עדים שהיו איתה, ואמרו: לא ידענו אם נטמאה או לא — הרי זו לא תצא, שהרי הותרה על פי דבריה הראשונים ולא על סמך דברי העדים. ואם באו עדי טומאה, שראו שנבעלה לשובים, אם נישאה זו לכהן, אפילו יש לה כמה בנים — הרי זו תצא, שהרי היא אסורה לכהן.

מסופר: הני שבוייתא דאתיין [אותן שבויות שבאו] לעיר נהרדעא על ידי שוביהן, כדי שיפדו אותן תושבי העיר. אותיב אבוה [הושיב אביו] של שמואל נטורי בהדייהו [שומרים עליהן] שישמרו שלא יתייחדו אתן גברים, אמר ליה [לו] שמואל: מה טעם יש בשמירה זו? ועד האידנא [עכשיו] מאן נטרינהו [מי שמר אותן]? ואם יש לחשוש להן — כבר היה מקום שייטמאו בזמן השבי. אמר ליה [לו]: אילו בנתך הווין [בנותיך היו אלה] מי הוית [האם היית] מזלזל בהו כולי האי [בהן כל כך]? וכיון שיצאו מן השבי צריך לנהוג בהן כבבנות ישראל כשירות ולדאוג להן שיהיו בצניעות.

ומעירים, הואי [היה] דבר זה שאמר אביו של שמואל: "כשגגה שיצא מלפני השליט" (קהלת י, ה), וכך אירע באמת, ואישתביין בנתיה [ונשבו בנותיו] של מר שמואל ואסקינהו לארעא דישראל [והעלו אותן השובים לארץ ישראל] ורצו למוכרן או להפדותן. מה עשו הבנות לפני שנפדו — אוקמן לשבויינהו מאבראי [העמידו את שוביהן מבחוץ], ביקשו שלא יכנסו אתן פנימה, ועיילי לבי מדרשא [ונכנסו לבית המדרש] של ר' חנינא. הא [זו אחת מהן] אמרה: "נשביתי וטהורה אני", והא [וזו, השניה] אמרה: "נשביתי וטהורה אני". מכיון ששמעו זאת מפיהן, שרינהו [התירו אותן] להינשא אפילו לכהן.

סוף עול אתו שבויינהו [לבסוף, לאחר מכן, נכנסו ובאו שוביהן] וידעו כולם שהן שבויות, אלא כיון שבאו הבנות קודם והעידו על עצמן, ולא ראו בבית המדרש קודם לכן את השובים, נמצא שהוא כפי הדין כשבאו עדים לאחר מכן שלא תצא, והן נאמנות. אמר ר' חנינא: מתוך מעשיהן רואים כי בנן דמוריין אינון [בנות של אנשים גדולים, מורי הוראה, הן], שידעו לעשות באופן זה, כדי להשאר בחזקת טהרה. ומספרים: שבאמת לבסוף איגלאי מילתא דבנתיה [נתגלה הדבר שבנותיו] של מר שמואל הווין [היו].

אמר ליה [לו] ר' חנינא לרב שמן בר אבא הכהן: פוק איטפל [לך טפל] בקרובותיך, בנות שמואל שנשבו, ושא אחת מהן, שהרי הן קרובות שלך. אמר ליה [לו] רב שמן לר' חנינא: והאיכא [והרי יש] עדים במדינת הים שידעו עוד קודם לכן שנשבו! אמר לו ר' חנינא: השתא מיהת ליתנהו קמן [עכשיו על כל פנים אינם לפנינו] ואין אנחנו צריכים לחשוש לעדותם. ובפתגם אמר לו: עדים בצד שהוא אסתן (צפון), באיזה מקום רחוק, ותאסר האשה בגללם? ומדייקים בדבריו של ר' חנינא: טעמא [הטעם, דווקא] שלא אתו [באו] עדים כדי להעיד עליהן, הא אתו [הרי אם היו באים] עדים, מיתסרא [היו נאסרות]?

והאמר אבוה [והרי אמר אביו] של שמואל: כיון שהתירוה לינשא, אף על פי שלא נשאת, ובאו עדים אחר כך והעידו שנשבתה — הרי היא מותרת! אמר רב אשי: עדי טומאה איתמר [נאמר], שחשש שמא יבואו עדים ויעידו שנטמאו בזמן שהיו שבויות.