הרי זה משום שלדעתו על כתב ידן הם מעידים. כלומר, עדות זו של העדים היא על אימות חתימתם, ואם כל עד מעיד רק על כתב היד שלו, אין כאן עדות של שני עדים על כל חתימה, ואין בכך כדי לקיים את השטר, אלא אם כן מצטרף לעדות זו עד אחר. לדברי חכמים, הרי זה משום שלדעתם על מנה שבשטר הם מעידים, כלומר, העדים אינם מעידים על אימות חתימתם, אלא על שהם היו נוכחים בשעת מעשה וראו את המאורע, כגון הלוואה של מנה, ולכן יש כאן שני עדים על עצם המעשה, אף על פי שלגבי החתימות יש רק עדות חצויה, ודי בזה כדי לאמת את המעשה עצמו, ואין צורך בעד נוסף לשם כך.

ושואלים: פשיטא [פשוט] שכך צריך להבין את הדברים, ומה החידוש בדיוק זה שדייקנו מן השיטות, כאשר אין להבינן אחרת? ומסבירים: מהו דתימא [שתאמר] כי לרבי ספוקי מספקא ליה [מסופק לו הדבר] אי [אם] על כתב ידם הם מעידים, או על מנה שבשטר הם מעידים, ומשום שהוא חושש שמא העדות היא אכן על כתב ידם, לכן צריך לדעתו לצרף עד נוסף, אחר, על כל חתימה.

ונפקא מינה [ויוצא מזה] הבדל אם בטוח או מסופק הוא בשיטתו, היכא דמית חד מינייהו [היכן, כאשר, שמת אחד מהם] מהעדים החתומים על השטר, לבעי [שיצטרכו] שנים מן השוק להעיד עליו לאשר את חתימת העד שמת, ולא יספיק שיבוא עד אחד בלבד ויצטרף עם העד החי לקיים את החתימה הזו.

שאם כן, אם יבוא רק עד אחד ויעיד על החתימה הרי קנפיק נכי ריבעא דממונא אפומא דחד סהדא [יוצא הכל, פחות רבע של הממון, על פיו של עד אחד], שכן כשהעדים מעידים על מנה שבשטר, נמצא שמחצית הממון שבשטר נפרעת על פי עדותו של כל אחד מן העדים, אבל כאן שהעד החי מעיד על מחצית הממון בעצמו, וגם על מחצית מן החלק השני של העדות כשמעיד על כתב יד חבירו שמת, נמצא ששלושה רבעים מן הממון יוצאים על פי עד אחד בלבד, והרי אמרה התורה "על פי שני עדים... יקום דבר" (דברים יט, טו), שעל פי כל אחד מהעדים יקום חצי דבר ולא יותר, ואם כן, במקרה כזה, כדי לקיים את חתימת העד המת, יצטרכו שני עדים מן השוק.

ומפני שהוא מסופק בדבר, הולך רבי הכא לחומרא והכא לחומרא [כאן להחמיר וכאן להחמיר], שכשני העדים חיים, חוששים שמא באו לאמת את כתב ידם וצריכים לצרף עוד אחד אתם. וכשאחד מת, צריכים שני עדים על כתב ידו, שמא על מנה שבשטר הם מעידים.

על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שרבי מיפשט פשיטא ליה [פשוט לו] שהם מעידים על כתב ידם, בין לקולא [להקל] בין לחומרא [להחמיר]. שאמר רב יהודה אמר רב: שנים החתומין על השטר ומת אחד מהן — צריכין שנים מן השוק להעיד עליו, ובזו שיטת רבי לקולא [להקל], ודי לדעתו בעד אחד שיעיד על שתי החתימות ויצטרף עם העד החי. ורבנן לחומרא [וחכמים דעתם להחמיר] מן הטעם שהזכרנו.

ושואלים למעשה: ולשיטת חכמים אי ליכא תרי [אם אין שני] עדים שיכולים להעיד על שני הכתבים אלא רק חד [עד אחד], מאי [מה יעשו]? אמר אביי: לכתוב חתימת ידיה אחספא [שיכתוב העד החי את חתימת ידו על חרס], ושדי ליה בבי דינא [וישליך, יביא אותו לבית הדין], ומחזקי ליה בי דינא וחזו ליה [ויחזיקו, יקיימו, אותו בית הדין, ורואים אותה] אם זו חתימתו, ולא צריך איהו [יצטרך הוא] לאסהודי אחתימת ידיה [להעיד עוד על חתימת ידו], ואזיל איהו והאי, ומסהדי אאידך [והולך הוא, וזה, העד האחר, ויעידו על החתימה האחרת] של העד שמת, שאז מתחלקת העדות היטב בין שני העדים הללו.

ומעירים: ודוקא שיכתוב את חתימתו אחספא [על חרס], אבל אמגלתא [על מגילה, על קלף] לא יכתוב לשם השוואה, ומדוע — דלמא משכח לה איניש דלא מעלי וכתב עילויה מאי דבעי [שמא ימצא אותה אדם שאינו הגון ויכתוב עליה מה שהוא רוצה], שיוסיף ויכתוב שהאיש החתום למטה חייב לו ממון. ותנן [ושנינו במשנה]: הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו, אף על פי שאין שני עדים החתומים על כך — הרי זה מחייבו, וגובה מנכסים בני חורין. שאילו היו חתומים שני עדים, היה יכול להוציא על פיהם גם מנכסים המשועבדים לחוב זה, ומכל מקום מנכסים בני חורין יכול להוציא אפילו בלי עדים, בכתב ידו בלבד. ואם כן חתימת ידו של העד עלולה לחייב אותו, ולכן יכתבנה על חרס שעתיד להישבר ואין דרך לכתוב עליו שטר, ואין לחשוש שיכתבו עליו דברים נוספים.

אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כדברי חכמים במשנתנו. ותוהים: פשיטא [פשוט] הרי זו היא מחלוקת יחיד ורבים, וידוע כי במחלוקת מעין זו הלכה כרבים! ומסבירים: מהו דתימא [שתאמר] כלל בידינו שהלכה כרבי מחבירו, והיינו יכולים לחשוב אפילו מחביריו, ותהא הלכה כמותו אפילו כנגד רבים, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין הלכה כמותו אלא כנגד יחיד ולא כנגד רבים.

א סימן לשמות האמוראים הנזכרים להלן: נח נד חד (חננא בר חייא, הונא בר יהודה, חייא בר יהודה). אמר ליה [לו] רב חננא בר חייא לרב יהודה, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רב הונא בר יהודה לרב יהודה, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רב חייא בר יהודה לרב יהודה: ומי [והאם] אמר שמואל הכי [כך] שהלכה כחכמים?

והא ההוא שטרא דנפיק מבי דינא [והרי אותו שטר שיצא מבית דינו] של מר שמואל והוה כתיב ביה [והיה כתוב בו] כך: מדאתא [מכיון שבא לפנינו] רב ענן בר חייא ואסהיד אחתימות ידיה ואדחד דעמיה [והעיד על חתימת ידו ועל חתימתו של אחד שחתם עמו], ומנו [ומיהו] — רב חנן בר רבה, ומדאתא [ומכיון שבא לפנינו] רב חנן בר רבה ואסהיד אחתימות ידיה ואדחד דעמיה [והעיד על חתימת ידו ועל חתימתו של אחד שחתם עמו], ומנו [ומיהו] — רב ענן בר חייא, אשרנוהי וקימנוהי כדחזי [אשרנוהו וקיימנוהו, שטר זה כראוי]. ואם סבור שמואל שהלכה כדברי חכמים, די היה שכל אחד יעיד על חתימת ידו בלבד ולשם מה הוצרך להעיד גם על של חבירו?

אמר ליה [לו] רב יהודה: ההוא שטרא, דיתמי הוה [אותו שטר, של טובת יתומים היה], וחש [וחשש] שמואל לבית דין טועין. וסבר שמואל דלמא איכא דסבירא ליה [שמא יש מי שסבור]: בכלל כי הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו, ואולם בהא [ובענין זה, בהלכה זו] הלכה כמותו אפילו מחביריו, ויבוא לפסול את העדות שבה כל עד העיד רק על חתימת ידו, על כן סבר: אעביד רווחא כי היכי [אעשה את הדבר באופן מרווח כדי] שלא מפסדי יתמי [יפסידו היתומים], כי באופן שכתב, הדבר כשר לכל הדעות.

ב אמר רב יהודה אמר שמואל: אם היה בא שטר לבית דין, וקיימו אותו בית הדין, ואחר כך הובא שטר זה לגבייה ושוב ערער הלווה וטען שהשטר הוא מזוייף, הרי עד שהיה חתום על השטר מתחילה ודיין שהיה חתום על האישור מצטרפין להעיד על אמיתותו של שטר זה.

אמר רמי בר חמא: כמה מעליא הא שמעתא [הלכה זו]! אמר רבא: מאי מעליותא [מהי המעלה שבהלכה זו]? הרי יש קושי בה: כי מאי דקא מסהיד סהדא [מה שמעיד העד] לא קא מסהיד דיינא [מעיד הדיין], שהרי העד מעיד על חתימת ידו שלו ועל המעשה שראה, ומאי דקא מסהיד דיינא [ומה שמעיד הדיין] לא קא מסהיד סהדא [מעיד העד], שהרי הדיין מעיד שהשטר הזה הובא לפני בית דין ואושר, והעד אינו יכול להעיד על כך, ואם כן אין כאן עדות שלימה כלל!

אלא כי אתא [כאשר בא] רמי בר יחזקאל מארץ ישראל לבבל, אמר: לא תציתינהו להני כללי דכייל [אל תקשיבו תקבלו, לאותם כללים שכלל] יהודה אחי משמיה [משמו] של שמואל, ומה שאמר רב יהודה (בר יחזקאל) בשם שמואל שעד ודיין מצטרפים — אין לסמוך על דבריו.