סקר
כמה לומדי דף יומי יש במשפחתך הקרובה?






 

פירוש שטיינזלץ

וכשם שאין מזימין את העדים אלא בפניהם, שהרי העדים המזימים באים לחייב את העדים הראשונים בעונשים על ידי עדותם, ואין מעידים להעניש אדם אלא בפניו, כך אין מכחישין את העדים אלא בפניהם. וכיון שהעדים הראשונים החתומים על השטר מתו — אי אפשר להכחיש אותם.

אמר ליה [לו] רב נחמן: אילו הוו קמן [היו העדים הראשונים באים לפנינו] והיו האחרים מכחישין להו [אותם], הלא הוה [היתה זו] הכחשה ולא הוה [היינו] משגיחין, מתחשבים, בהו [בהם] בראשונים, דהוי לה [שהיתה זאת] עדות מוכחשת, כנגד שני העדים האחרים. השתא דליתנהו [עכשיו שאינם], שיש מקום לומר עוד שאילו הוו לקמן [היו העדים הראשונים לפנינו] דלמא הוו מודו להו [שמא היו מודים להם לאחרונים], מהימני [נאמנים הם]?!

אלא אמר רב נחמן במקרה כזה של הכחשה שלא בפניהם אנחנו נוהגים כך: אוקי תרי להדי תרי [העמד שניים עדים כנגד שניים אחרים] והרי זה מצב שקול, ואוקי ממונא בחזקת מריה [והעמד את הממון בחזקת בעליו] המחזיקים בו, מידי דהוה אנכסי [כפי שהוא הדבר בענין נכסיו] של בר שטיא. שאדם אחד שהיה מכונה בר שטיא משום שהיה לעתים משתגע, זבין נכסי [מכר את נכסיו]. אתו בי תרי, אמרי [באו שניים ואמרו]: כשהוא שוטה זבין [מכר], ואתו בי תרי ואמרי [ובאו שניים אחרים ואמרו]: כשהוא חלים זבין [בריא מכר].

אמר על כך רב אשי: אוקי תרי להדי תרי [העמד שניים כנגד שניים], ואוקי ממונא [והעמד את הממון] בחזקת בעליו הראשון בר שטיא. ומעירים על כך: ולא אמרן [אמרנו] אלא דאית ליה [שיש לו, לבר שטיא] חזקה דאבהתיה [של אבותיו] שירש נכסים אלה מאבותיו, ולכן הם בחזקתו. אבל אם לית ליה [אין לו] חזקה דאבהתיה [של אבותיו], אלא קנה בעצמו את הנכסים, אמרינן [אומרים אנו]: כשהוא שוטה זבן [קנה], וכשהוא שוטה זבין [מכר]. וכין שמעולם לא היתה לו חזקה בנכסים, יישארו אלה בחזקת הקונה.

אמר ר' אבהו שלא כדברי רב ששת: אף שאין מזימין את העדים אלא בפניהן משום שעל ידי כך מחייבים אותם בעונשים, ואולם מכחישין את העדים אף שלא בפניהן. ומעירים: והזמה שלא בפניהן, כשבאים שני עדים ומעידים, שלא בפני הראשונים, שהיו עימם במקום אחר, נהי [אם כי] שהזמה לא הוי [איננה] ואין מחייבים אותם עונשים על פי עדות זו, הכחשה מיהא הויא [מכל מקום הריהי] העדות הראשונה מוכחשת על ידי השניה ובטלה עדותם.

א אמר מר [החכם] בברייתא שהבאנו קודם: עדים המאשרים את אמינות חתימות עדים החתומים על שטר, אלא שאומרים שבזמן שחתמו אותם עדים על השטר, היו הם קטנים או פסולים — הרי אלו נאמנים לפסול את השטר. אבל אם יש עדים אחרים המעידים שאכן כתב ידם של העדים החתומים בשטר הוא זה, או שהיה כתב ידם של העדים החתומים יוצא ממקום אחר, כגון משטר שקרא עליו ערער (שפקפקו באמינותו) והוחזק בבית דין לאחר בדיקה — אין העדים הראשונים נאמנין לפסול את השטר. ומעירים על כך: משטר שקרא עליו ערער — אין [כן], אכן, אינם נאמנים, אבל אם לא קרא עליו ערער — לא, אין שטר כזה נחשב כאמיתי ואי אפשר להוכיח ממנו את נכונות חתימתם, והרי מסייע ליה [לו] הדבר לר' אסי, שאמר ר' אסי: אין מקיימין את השטר אלא משטר שקרא עליו ערער והוחזק בבית דין.

אמרי נהרדעי [אמרו חכמי נהרדעא]: אין מקיימין את השטר אלא כאשר יכולים להשוות את חתימות העדים משתי כתובות או משטרות מכר של שתי שדות שעדים אלה היו חתומים על השטרות הללו, והוא, לגבי שטרי מכר של שדות, דווקא שאכלום בעליהן שלש שנים, שהם זמן חזקה ובשופי (בשקט), בלא שיצא עירעור על כך. שאז מוכח ששטרות הללו אכן היו כשרים, ואפשר להסתמך על החתימות שבהם.

אמר רב שימי בר אשי: כשמקיימים את החתימות בשטר על ידי השוואה לשטרות אחרים, עושים זאת דווקא וביוצא מתחת יד אחר, ולא משטרות שנמצאים אצל בעל הדין עצמו. אבל אם יוצא מיד עצמו — לא. שואלים: מאי שנא [במה שונה] שאם יוצא מתחת יד עצמו שלא מאמינים דלמא זיופי מזייף [שמא זייף] את חתימת העדים, שכיון שהיה השטר בידו השווה וזייף את חתימתם. אולם אם כן כשיוצא השטר מתחת ידי אחר נמי [גם כן] יש לחשוש דלמא אזל וחזא אתא [שמא הלך לבעל השטר וראה את החתימות ובא לביתו] וזייף! ומשיבים: כולי האי לא מצי מכוין [כל זה כך אינו יכול לכוון] שיעשה חתימות זהות רק על פי הזכרון.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: כותב אדם עדותו לעצמו על השטר בכתב, ומעיד עליה אפילו לאחר כמה שנים. אמר רב הונא: והוא, שזוכרה מעצמו, כלומר, רק כאשר העד זוכר את הענין מעצמו, ואינו נזקק לשטר אלא לרענן את זכרונו לגבי פרטים. ר' יוחנן אמר: אף על פי שאין זוכרה מעצמו כלל. אמר רבה: שמע מינה [למד ממנה] מדברי ר' יוחנן: כי הני בי תרי דידעי סהדותא ומנשי חד מנייהו [שניים שיודעים בעדות ושכח אחד מהם את העדות], מדכר חד לחבריה [מזכיר אחד לחבירו], שהרי אמר ר' יוחנן שגם אם נזכר על ידי אמצעי אחר (כתב), הרי זו עדות כשירה.

איבעיא להו [נשאלה להם] לחכמים: אם בעל הדין עצמו מזכיר לעד, מאי [מה הדין]? רב חביבא אמר: אפילו אם מזכירו בעל הדין עצמו — כשר, מר בריה [בנו] של רב אשי אמר: בעל הדין עצמו לא. ומסכמים: והלכתא [והלכה] היא כי בעל הדין עצמו לא, שאין העד יכול לסמוך אז על זכרונו שחזר אליו בסיוע בעל הדין, שמא השפיע עליו בעל הדין בדבריו.

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר