סתם יהודה וגליל כשעת חירום דמו [נחשבים], משום שמלחמות תדירות באיזור זה ורצועה בה יושבים שומרונים מפסיקה באמצע, והקשרים בין שני המקומות אינם תקינים.

ושואלים עוד: מדוע שנה במשנה דין זה בענין מכירת קרקע ובאביו של התובע, וליתני [ושישנה]: מודה ר' יהושע בענין מטלטלין ובתובע עצמו, וכגון באומר לחבירו "מנה לויתי ממך ופרעתיו לך" — שהוא נאמן! ומשיבים: דבר זה לא שנה משום דקא בעי למיתני סיפא [שרצה לשנות בסוף] את ההלכה הנוספת: אם יש עדים שהוא לוה ממנו, והוא אומר: "פרעתיו" — אינו נאמן, ודבר זה לא יכול לומר במודה שלוה וטוען שפרע, שכן והא קיימא לן [והרי מוחזק בידינו] שאף המלוה את חבירו בעדים אינו צריך לפרעו בעדים. ולכן, גם אם יש עדים שלווה ממנו והוא טוען: "פרעתי" — הרי הוא נאמן.

ושואלים עוד: וליתני [ושישנה]: מודה ר' יהושע באומר לחבירו: "מנה לאביך בידי", כלומר, אביך הלווה לי מנה והאכלתיו פרס (והחזרתי לו חצי מנה) "שהוא נאמן! ומשיבים: אי אפשר לומר כן, שכן דבר זה שנוי במחלוקת, ואי אפשר לומר הלכה זו לדעת אף אחד מן החולקים.

כי אליבא דמאן [לפי שיטת מי] אמורים הדברים? אי אליבא דרבנן [אם לפי שיטת חכמים] — הא אמרי [הרי אומרים הם] שבמקרה כזה משיב אבידה הוי [הוא], כי מאחר שהבן לא ידע כלל שאותו אדם חייב היה כסף לאביו, והוא מודה מעצמו — הריהו כאדם הבא ומשיב אבידה לחבירו, שפשוט שאינו צריך להישבע לחבירו ונאמן בטענתו. ואי אליבא [ואם לפי שיטת] ר' אליעזר בן יעקב — הא [הרי] אמר שבמקרה כזה שבועה בעי [הוא צריך] ואינו נאמן סתם.

דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' אליעזר בן יעקב אומר: פעמים שאדם נשבע על טענת עצמו. שאף שלא תבעו ממנו מאומה, הרי מתוך הדברים שהוא עצמו אומר, חייב להישבע כדי לאמת את דבריו. כיצד? כשאומר לחבירו "מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס" (חצי ממנו) — הרי זה נשבע שפרע חצי זה, וזהו המקרה שנשבע על טענת עצמו. וחכמים אומרים: במקרה כגון זה אינו אלא כמשיב אבידה, ופטור משבועה.

ושואלים: והאם ר' אליעזר בן יעקב לית ליה [אין לו], אינו מקבל את ההלכה שמשיב אבידה פטור מלהישבע שלא לקח לעצמו חלק ממנה, אלא משיב מה שבידו ואינו נשבע על השאר? אמר רב: כאן מדובר בטוענו קטן. כלומר, שהיה בן קטן למלוה, והבן הזה טוען שלא פרע הלווה לאביו כלל, וכיון שיש טוען כנגד הלווה, אין זה כמשיב אבידה. ומקשים: והאמר מר [והרי אמר החכם]: אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן! שכיון שאינם בני דעת, אינם מזקיקים את הנתבע להישבע!

ומשיבים: מאי [מה פירוש] "קטן" שאמרנו — הכוונה היא לגדול. כלומר, שהטוען אינו קטן אלא גדול ובר דעת, ואמאי קרי ליה [ומדוע קורא לו] "קטן" —שלגבי מילי [דברים] של אביו, קטן הוא, לפי שאינו יודע בוודאות מה היו עסקי אביו. ומקשים: אי הכי [אם כך] אתה מפרש שמדובר במקרה שהבן טוען כנגדו ובשל כך עליו להשבע, אם כן הלשון אינה מדוייקת, שאין היא טענת עצמו אלא טענת אחרים היא! ומשיבים: אכן, טענת אחרים היא, אבל הודאת עצמו. ואדם זה נשבע על הודאת עצמו, שהרי הוא מודה במקצת.

ומקשים: כולהי טענתא [כל הטענות] שנשבעים עליהן, הלא בכלל טענת אחרים והודאת עצמו נינהו [הן], ולפי מה שמובן מכאן, יש כאן מקרה מיוחד ("פעמים") שנשבע על טענת עצמו!

אלא צריך לחזור מפירוש זה ולומר כי הכא [כאן] בסברת רבה קמיפלגי [הם חלוקים] שאמר רבה: מפני מה אמרה תורה שמודה מקצת הטענה ישבע — יש סברה בדבר: חזקה היא שאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, להכחיש לגמרי את חובו. ומשום כך יש להניח שהאי בכולה בעי דלכפריה [שאדם זה, המודה במקצת, בעצם בכל היה רוצה לכפור ולהכחיש], והאי [וזה] שלא כפר ליה [לו] הכל — משום שאין אדם מעיז פניו הוא, ולא היתה בו עזות מצח להכחיש ולומר שאינו חייב כלל.