אף אנו נאמר דרשת מילים: איילונית שהיא אשה שאינה מסוגלת ללדת, נקראת כך משום שהיא דוכרנית (דומה לאיל, זכר) ואיילונית היא כזכר, דלא ילדה [שאינה יולדת].

א משנה הגיורת והשבויה והשפחה שנפדו, או שנתגיירו, או שנשתחררו כשהן פחותות מבנות שלש שנים ויום אחד ואחר כך נישאו — כתובתן מאתים. שאנו אומרים שמאז בתוליהן נשמרים, ואף אם נבעלה בהיותה פחות מגיל שלוש שנים ויום אחד, אין זה פוגם את הבתולים. ויש להן טענת בתולין, כלומר, יש מקום לטעון כנגדן כשאינן בתולות.

ב גמרא אמר רב הונא: גר קטן שאין לו אב, ואמו מביאה אותו להתגייר — מטבילין אותו על דעת בית דין. שאף שהוא עצמו אין בו דעת, רשאים בית דין להטבילו ולגיירו.

ושואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] בכך — שזכות הוא לו שהוא מתגייר, וזכין לאדם שלא בפניו, ואין צורך בדעתו, אולם הלא דבר זה כבר תנינא [שנינו] במפורש: זכין לאדם שלא בפניו ושלא מדעתו, ואין חבין (מחייבים) לאדם שלא בפניו!

ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: גוי בהפקירא ניחא ליה [בחיי הפקר נוח לו], שטוב בעיניו להשאר גוי, ואין זו זכות בשבילו שמייהדים אותו, דהא קיימא לן [שהרי מוחזק בידינו] שעבד ודאי בהפקירא ניחא ליה [בחיי הפקר נוח לו] ואינו רוצה לא זכויות ולא חובות של בן חורין, וכן יש לומר גם לגבי גוי,

על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שגרות זכות היא לו ורוצה בה. ומסבירים את ההבדל: דהני מילי [שדברים אלה] שאמרנו, שהעבד נוח לו בחיי הפקר, מדובר בגדול, שטעם כבר טעם דאיסורא [של איסור] ולכן אינו מוכן לוותר על האיסורים שנהנה מהם, אבל קטן שמגיירים אותו לפני שהספיק ללמוד ליהנות מן האיסורים — זכות הוא לו.

ומציעים: לימא מסייע ליה [האם לומר שאפשר לסייע לו] ממשנתנו, שהרי שנינו: הגיורת והשבויה והשפחה שנפדו או שנתגיירו או שנשתחררו כשהן פחותות מבנות שלש שנים ויום אחד. מאי לאו [האם לא] מדובר דאטבלינהו [שהטבילו אותן] את הגיורת והשפחה על דעת בית דין, שהרי הן קטנות, ואם כן הוכחה היא שגיור באופן כזה תופס.

ודוחים: לא, הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] בגר שנתגיירו בניו ובנותיו הקטנים עמו, וכאן יש סברה אחרת: דניחא להו במאי דעביד אבוהון [שנוח להם במה שעושה אביהם], אבל בגר קטן שלא אביו הוא שמגייר אותו — אין לומר כך.

אמר רב יוסף: בכל מקרה שגיירו את הקטנים, אפילו אם נתגיירו עם אביהם, כאשר הגדילו קטנים אלה — יכולין הם למחות ולומר שאינם מרוצים בגירותם, והריהם חוזרים להיות גויים, ואין דינם כישראל מומר. איתיביה [הקשה לו] אביי, הרי שנינו: הגיורת והשבויה והשפחה שנפדו, או שנתגיירו, או שנשתחררו כשהן פחותות מבנות שלש שנים ויום אחד — כתובתן מאתים זוז. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר שאם הגדילו יכולין למחות — וכי יהבינן [נותנים אנו] לה כתובה דאזלה ואכלה [שהולכת ואוכלת, נהנית ממנה] בגיותה (בהיותה גויה)? שהרי יכולה היא למחות כשתגדל, ותחזור להיות גויה!

ומשיבים: לכי גדלה [כאשר היא תגדל] ולא תימחה נותנים לה כתובה, ולא קודם לכן. והקשה אביי: לכי גדלה נמי ממחייא ונפקא [כאשר תגדל גם כן ולא תקבל, שמא תמחה לאחר זמן ותצא] לגויות! ומשיבים: כיון שהגדילה שעה אחת ולא מיחתה — שוב אינה יכולה למחות. ואם כן, אין מכאן ראיה כנגד דברי רב יוסף.

מתיב [מקשה] רבא מצד אחר, שנינו: אלו נערות שיש להן קנס, שאם נאנסו חייב האונס לשלם קנס: הבא על הממזרת, או על הנתינה, או על הכותית, או על הגיורת, או על השבויה, או על השפחה שנפדו או שנתגיירו, או שנשתחררו כשהן פחותות מבנות שלש שנים ויום אחד, כל אלו יש להן קנס. ואי אמרת [ואם אומר אתה] שאם הגדילו יכולין למחות — וכי יהבינן [נותנים אנו] לה לגיורת הקטנה קנס דאזלה ואכלה [שתלך ותאכל אותו] בגיותה [בגויותה]?

ומשיבים: לכי גדלה [כאשר היא תגדל] ותגיע לבגרות ולא תמחה — אז יתנו לה את הקנס. ומקשים: כי גדלה נמי ממחייא ונפקא [כאשר תגדל גם כן שמא תמחה לאחר זמן ותצא לגויות]! ומשיבים באותו אופן: כיון שהגדילה שעה אחת ולא מיחתה — שוב אינה יכולה למחות.

ומעירים: אביי לא אמר כרבא, לא הקשה מאותו מקור, כי התם קנסא [שם מדובר בקנס], והיינו טעמא [וזה הטעם] שהוא מחוייב — שלא יהא חוטא נשכר, ולא יפטר מן הקנס על עבירה שעשה רק מפני שיש חשש לגבי אשה זו בעתיד שמא תמחה.

ומצד אחר רבא לא אמר כאביי ולא הקשה מהמקור שהקשה אביי — משום שכתובה היינו טעמא [זה הטעם] שתיקנו אותה חכמים לכל אשה — כדי שלא תהא אשתו קלה בעיניו להוציאה בכל עת שירצה. וזו, כל עוד אינה מוחה, הלוא ישראלית היא, וצריך לדאוג לתקנתה.

ג משנה הגדול שבא על הקטנה הפחותה מבת שלוש שנים, או קטן (פחות מבן תשע שנים) שבא על הגדולה, ומוכת עץ, כלומר, זו שנקרע קרום בתוליה על ידי חבלה, כגון על ידי עץ — כל אלה כתובתן מאתים זוז, כשנישאו, אלו דברי ר' מאיר. שלדעתו לענין הלכה הן נחשבות כבתולות גמורות. וחכמים אומרים: מוכת עץ כתובתה מנה, שהרי בפועל אינה בתולה עוד.

בתולה שהיא אלמנה או גרושה או חלוצה מן הנישואין — כתובתן מנה. שכיון שנישאו, אף שעדיין לא בא עליהן הבעל ונשארו בתולות — הריהן נחשבות כבעולות,