האומר "פתח פתוח מצאתי", שטוען שבא על אשתו, ונודע לו בשעת ביאה שלא היתה בתולה — הרי זה נאמן לאוסרה עליו. שאף שלא תמיד אפשר להוכיח בעדות שאשתו זנתה בהיותה ארוסה, מכל מקום לגבי עצמו נאמן הוא, והיא אסורה עליו כזונה.

ושואלים: ואמאי [ומדוע] תיאסר עליו? הלא רק ספק ספיקא [ספק בתוך ספק] הוא: ספק אם נבעלה תחתיו בהיותה ארוסה לו, ספק אין תחתיו, אלא קודם לכן בהיותה פנויה נבעלה, ומותרת לו, ואפילו אם תמצא (תרצה) לומר שזינתה תחתיו — ספק נבעלה באונס ומותרת לו, ספק ברצון, ואם כן, הרי זה ספק־ספיקא אם זנתה, ומדוע תיאסר?

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא באשת כהן שנאסרת על בעלה בין שנבעלה באונס בין ברצון, ואם כן יש כאן רק ספק אחד. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] שמדובר פה אפילו באשת ישראל, וכגון דקביל [שקיבל] בה אבוה [אביה] קידושין כשהיתה פחותה מבת שלש שנים ויום אחד, ובא עליה בעלה בהיותה יותר מבת שלוש, שוודאי נבעלה בהיותה ארוסה, שאם נבעלה קודם, עוד בהיותה קטנה, לא היתה מאבדת בכך את בתוליה לצמיתות, שכן כל הפחותה מבת שלוש, בתוליה חוזרים, ולא היה מרגיש בביאתו שאינה בתולה. ויש כאן רק ספק אחד: אם היה הדבר באונס או ברצון, אבל וודאי שנבעלה כשהיתה ארוסה לו.

ושואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו בזה] שאסורה עליו כשיש רק ספק אחד? הלא תנינא [שנינו] דבר זה במפורש: האומר לאשה "קדשתיך", והיא אומרת "לא קדשתני", ואין עדים מצויים לפנינו להוכיח מה באמת אירע — היא מותרת בקרוביו, כגון לאחיו, משום שכפי שהיא אומרת אין לה שום קירבה אליו, והוא אסור בקרובותיה שהרי לפי דבריו קידש אותה, ולכן קרובותיה אסורות עליו. ומכאן שאדם אוסר את עצמו, אפילו כשאין עדים בדבר.

ודוחים: מהו דתימא [שתאמר] התם [שם] הוא שודאי קים ליה [מוחזק לו] שקידש אותה, ומשום כך נאסרות עליו קרובותיה, אבל הכא [כאן] מיקם הוא דלא קים ליה [שמא הוא עצמו לא ברור לו הדבר] שהיתה בעולה, ושמא לא היה בקי וטעה בכך, ויש כאן כמה סיבות להתיר, ועל כן קא משמע לן [השמיע לנו] ר' אלעזר שבכל זאת הוא נאמן לאוסרה עליו.

ושואלים מצד אחר: ומי [והאם] אמר ר' אלעזר הכי [כך]? והאמר [והרי אמר] ר' אלעזר: אין האשה נאסרת על בעלה בזנות אלא על עסקי קינוי (שהזהיר אותה לבל תיסתר עם פלוני) וסתירה (שהעידו עדים שנסתרה עמו אחר הקינוי), כפי שמפורש בפרשת סוטה, שקודם קינא לה שלא תיסתר עם איש אחר ואחר כך נסתרה, וכמעשה שהיה בדוד ובת־שבע?!

ותחילה תוהים: ותסברא [וכי סבור אתה] שהמעשה שהיה, בקינוי וסתירה הוה [היה]? ועוד, מי אסרוה [האם אסרו אותה] את בת־שבע על בעלה? והלא אילו נאסרה על בעלה, היתה נאסרת גם על דוד, שכשם שאסורה על בעלה אסורה גם על בועלה!

ומשיבים: הא לא קשיא [זה אינו קשה], כי הכי קאמר [כך אמר], כך צריך לפרש את הדברים: אין האשה נאסרת על בעלה אלא על עסקי קינוי וסתירה, ודבר זה אנו למדים ממעשה שהיה בבת־שבע, שלא הוה [שלא היה] שם קינוי וסתירה ולכן באמת לא איתסרא [נאסרה]. מכל מקום קשיא [קשה] לעניינינו על דברי ר' אלעזר, שהרי לשיטתו רק על ידי קינוי וסתירה אין [כן] נאסרת האשה על בעלה, אבל כשאומר "פתח פתוח" — לא!

ודוחים: ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] שאתה רוצה לדייק שדברי ר' אלעזר באו לצמצם ולומר שבכל אופן אחר אינה נאסרת, וכי תדייק ותאמר כמו־כן כי על ידי קינוי וסתירה אין [כן] אוסרים אשה על בעלה, אבל עדים שבאים ומעידים שנבעלה — לא?! והרי אז ודאי זונה היא, ואסורה!

אלא מן ההכרח לפרש כי הכי קאמר [כך אמר] ר' אלעזר: אין האשה נאסרת על בעלה בעד אחד, אלא בשני עדים שנבעלה, ואם היה קינוי וסתירה — אפילו בעד אחד שבא אחר כך והעיד שזינתה נמי [גם כן] נאסרת. ואפשר לומר לפי זה כי פתח פתוח כשני עדים דמי [נחשב], ואין צריך קינוי וסתירה.

וכי תימא [ואם תאמר] במעשה שהיה בבת־שבע, מפני מה לא אסרוה? הרי ברור היה שדוד בא עליה כשהיא אשת איש! על כך יש להשיב: התם [שם] אונס הוה [היה] זה, ולא מרצונה נבעלה, ומשום כך לא נאסרה על בעלה. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: במעשה בת־שבע כי הא שאמר [כמו זה שאמר] ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: