ובועל החתן בעילת מצוה ופורש מיד מאשתו, וקוברים את המת, ונוהג שבעת ימי המשתה. כי מאחר שכבר נשא, ימי חתונתו הינם לגביו כמו ימי הרגל ואין אבילות חלה עליו, ואחר כך נוהג שבעת ימי אבילות על מתו. וכל אותן הימים, מתחילת ימי המשתה עד אחרי ימי האבל, הוא ישן בין האנשים (הגברים) והיא ישנה בין הנשים, ואין מניחים אותם להתייחד. ומוסיפים: ואין מונעין תכשיטין מן הכלה אפילו בשעת אבילות כל שלשים יום, כדי שלא תתגנה על בעלה.

וזה שנוהג שבעת ימי המשתה קודם, הוא דוקא כשהמקרה שאירע הוא בדיוק כפי הלשון שבו נאמרו הדברים, כלומר, כשמת אביו של חתן או אמה של כלה, משום שהם היו כרגיל הטורחים בצרכי החתונה, וכיון שמתו, אם לא ישתמשו עכשיו במה שהכינו לחתונה, דליכא איניש דטרח להו [שאין אדם אחר שטורח עבורם] להכין להם משתה חתונה מחדש, התירו להם לדחות את האבילות, אבל איפכא [להיפך], כגון שמתו אמו של חתן או אביה של הכלה — לא, שכיון שיש מי שיטרח אחר כך להכין משתה נוסף, עליהם לנהוג תחילה באבילות, שחלה קודם הנישואין.

אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא: לא שנו שעושים מיד את החתונה אלא שנתן כבר מים על גבי בשר, ואי אפשר עוד למכרו לאחרים, ואם לא יבשלוהו מיד יהיה הפסד מרובה ושמא יגרום שייבטלו מסעודת חתונה, אבל אם לא נתן עדיין מים על גבי בשר — מזדבן [נמכר הוא], ואין זה הפסד מרובה, ואין דוחים בגלל זה את האבילות.

אמר רבא: ובכרך שיש בו מטבע הדברים קונים רבים, אף על פי שנתן מים על גבי בשר — מזדבן [נמכר הוא], ואין צורך לדחות. אמר רב פפא: ובכפר, אף על פי שלא נתן מים על גבי בשר — לא מזדבן [אינו נמכר], שאין למצוא בכפר קונים לכמות גדולה של בשר. ושואלים: אם כן, שדין זה אינו קיים לא בכרך ולא בכפר, ואלא הלכה זו של רב חסדא המבדילה בין אם כבר נתנו מים לבין אם עדיין לא נתנו, היכי משכחת לה [כיצד אתה מוצא אותה]? אמר רב אשי: כגון בעירו מתא מחסיא, דמפקא [שמוצאת, שאינה] מכלל כרך, שהיא קטנה יותר, ומפקא [ומוצאת] מכלל כפר, שהיא גדולה ממנו.

תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב חסדא: הרי שהיה פתו אפויה וטבחו טבוח ויינו מזוג, ונתן מים על גבי בשר, ומת אביו של חתן או אמה של כלה — מכניסין את המת לחדר, ואת החתן ואת הכלה לחופה, ובועל בעילת מצוה ופורש, ונוהג שבעת ימי המשתה ואחר כך נוהג שבעת ימי אבילות. וכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים.

וכן מי שפירסה אשתו (כלומר, הכלה) בשעת חופתה נדה — הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים, עד שתיטהר מנידתה. ואין מונעין תכשיטין מן הכלה כשהיא אבילה כל שלשים יום. בין כך ובין כך, כלומר, בכל מקרה לא יבעול החתן את הכלה בעילה ראשונה, לא בערב שבת בגלל החבורה כמו שהסברנו, ולא במוצאי שבת.

ומפרשים את פרטי הדברים: אמר מר [החכם] בברייתא: הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים. ומעירים: מסייע ליה [לו] דבר זה לשיטת ר' יוחנן, שאמר ר' יוחנן: אף על פי שאמרו אין אבילות במועד, ואין נוהגים במועד מנהגי אבילות, אבל דברים של צינעא, כלומר, ענייני אבילות שנעשים בצינעה ואינו ניכר לבריות שהוא אבל — נוהג, ואסור בהם. ותשמיש המיטה הרי הוא מדברים שבצינעה, ולכן החתן והכלה אף שלגביהם ימי החתונה הם כימי המועד — אסורים בתשמיש, ואף בייחוד, שמא יבואו לידי תשמיש.

דרש רב יוסף בריה [בנו] של רבא משמיה [משמו] של רבא: לא שנו שאין מניחים לחתן ולכלה להתייחד כשפירסה נדה, אלא כאשר לא בעל אותה כלל, אבל אם בעל ואחר כך פירסה נידה — אשתו ישנה עמו ואין לחשוש לבעילה.

ותוהים: והא הכא [והרי כאן] באבילות, דבבעל עסקינן [במקרה שבעל כבר אנו עוסקים], שהרי התירו לו לבעול בעילת מצוה, וקתני [ושנה בכל זאת]: הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים! ודוחים: כי קאמר [כאשר אמר] דין זה שכשכבר בעל אשתו ישנה עמו, הרי זה רק במקרה שפירסה אשתו נדה ולא באבילות.

ומקשים: הא [הרי] "וכן" קתני [שנה], משמע שהאבל ומי שפירסה אשתו נידה דינם שוה!