קירב מיתתו כגון שהתנועע בחוזקה, וגרם על ידי כך נזק לעצמו. ולכן אין השוחטו גולה. ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם], בין הטעמים של רוח, או שהוא קירב מיתתו?

ומסבירים: כגון דשחטיה בביתא דשישא ופרכיס [ששחטו בבית של שיש הסגור מכל צד ואין בו רוח ופירכס] הרבה מעצמו, שאם הרוח היא הגורמת — הרי לא היתה שם רוח, אבל אם הפירכוס גורם — הרי פירכס. אי נמי [או גם כן]: דשחטיה בברא [ששחטו בחוץ] ולא פרכיס [פירכס] כלל, שאז חוששים לרוח, ולא למעשה עצמו.

א קבעו חכמים במשנה כלל, שאין מעידים אלא בתוך שלושה ימים למוות, ור' יהודה בן בבא אומר: לא כל המקרים שוים, לענין הזמן. איבעיא להו [נשאלה להם, ללומדים], שאלה זו: ר' יהודה בן בבא לקולא פליג [להקל חלק], לומר שיש מקרים שגם אחר שלושה ימים אפשר להעיד, או לחומרא פליג [להחמיר חלק], שפעמים אף בפחות משלושה ימים אי אפשר להעיד.

ומציעים פתרון, תא שמע [בוא ושמע] ראיה: דההוא גברא [שאדם אחד] שטבע במקום שנקרא כרמי, ואסקוהו [והוציאו אותו] ליד המקום הקרוי בי הדיא לבתר תלתא יומין [לאחר שלושה ימים], ואנסבה [והשיאה] רב דימי מנהרדעא לדביתהו [את אשתו] שסמך על זיהויו לאחר שלושה ימים. ותו [ועוד]: ההוא גברא דאטבע בדגלת ואסקוהו אגישרא [אדם אחד שטבע בחידקל והעלו אותו על הגשר] של שביסתנא, ואנסבה [והשיאה] רבא לדביתהו [את אשתו] אפומא דשושביני לבתר [על פי שושביניו שהכירו אותו לאחר] חמשה יומי [ימים].

ומעתה, אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] כי לקולא פליג [להקל חלק] ר' יהודה בן בבא, אם כן אינהו דעביד [הם שעשו], מה שעשו היה זה כר' יהודה בן בבא. אלא אי אמרת לחומרא פליג [אם אומר אתה שלהחמיר חלק], אינהו דעביד כמאן [הם שעשו, כמי עשו]? שהרי לפי זה אין מי שמתיר ביותר משלושה ימים! ומשיבים: שאני מיא, דצמתי [שונים הם מים, שמשמרים] את הדברים, וצורת הפנים אינה משתנה גם לאחר שלושה ימים.

ותוהים: והאמרת מיא מרזו [והרי אמרת תחילה שהמים מזיקים] למכה! ומשיבים: הני מילי היכא דאיכא [דברים אלה אמורים במקום שיש] מכה, פצע, אבל היכא דליכא [במקום שאין] מכה — מיצמת צמית [המים משמרים אותו] שלא תתקלקל צורתו. ומעירים: והני מילי דכי אסקיה חזייה בשעתיה [ודברים אלה אמורים שכאשר הוציאוהו מהמים ראה אותו הרואה באותה שעה], אבל אם אישתהי [השתהה] זמן מסויים לאחר הוצאתו מן המים, ודאי מיתפח תפח [תפח ביותר] ואי אפשר להכירו.

ב משנה נפל אדם למים ולא יצא מהם, בין שיש להן למים סוף הנראה לעין בין שאין להן סוף — אשתו אסורה להינשא, כי אין כאן עדות מוחלטת שמת, ושמא יצא מן המים. אמר ר' מאיר: מעשה באחד שנפל לבור הגדול, ועלה לאחר שלשה ימים. והרי זו הוכחה, שפעמים ניצל אדם, אף שהכל סברו שטבע ומת.

אמר ר' יוסי: מעשה בסומא (בעיוור) שירד לטבול במערה להיטהר, וירד מושכו (האיש שהיה מוביל אותו) גם הוא אחריו, וטבעו במים, ושהו שם כדי הזמן שתצא נפשם — והשיאו את נשותיהם על סמך העובדה שראו שנעלמו במים ולא יצאו. ושוב מעשה בעסיא, באחד ששלשלוהו לים בחבל, וכשמשכו בחבל לא עלתה בידם אלא רגלו, ואמרו חכמים: אם נחתכה הרגל מן הארכובה (הברך) ולמעלה — תנשא, שודאי מת בעלה, כי הפציעה הזו חמורה ביותר ומי שנפגע כך הרי הוא בגדר טריפה, ובוודאי מת במים. ואם נחתכה מן הארכובה ולמטה — לא תנשא.

ג גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: נפל למים, בין מים שיש להם סוף, בין שאין להם סוף — אשתו אסורה, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: אם נפל למים שיש להם סוף — אשתו מותרת, ושאין להם סוף — אשתו אסורה.

ושואלים, היכי דמי [כיצד הם בדיוק] מים שיש להם סוף? אמר אביי: כל שעומד במקום אחד ורואה מארבע רוחותיו, אלה הם מים שיש להם סוף, וכגון מערה וכדומה. שכן במקום כזה אם יצא אותו אדם ודאי יראוהו כשיצא. אבל אם מקוה המים גדול מזה, ואי אפשר לראות את קצהו מכל צד, חוששים שמא יצא מצד אחר ולא ראוהו.

מסופר: ההוא גברא [אדם אחד] שטבע באגמא [באגם] של סמקי, מקום בשם זה, אנסבה [השיאה] רב שילא לדביתהו [את אשתו] וזאת על סמך העדים שראו אותו נכנס לאגם, ולא ראו אותו שיצא. אמר ליה [לו] רב לשמואל, תא נשמתיה [בוא ונחרימנו] את רב שילא, על שהורה שלא כדין. אמר ליה [לו] שמואל לרב: נשלח ליה ברישא [לו בתחילה] ונברר מה היה טעמו, לפני שאנו עושים מעשה.

שלחו ליה [לו] שאלה זו: ראוהו שנפל למים שאין להם סוף, האם אשתו אסורה או מותרת? שלח להו [להם]: אשתו אסורה. ושאלו אותו עוד: ואגמא [והאגם] של סמקי מהו — מים שיש להם סוף או מים שאין להם סוף? שלח להו [להם] בתשובה: מים שאין להם סוף הוא, שאין רואים את קצה האגם מכל צד. חזרו ושלחו לו: ומר, מאי טעמא עבד הכי [ואדוני, מה טעם עשה כך], שהשיא את האשה?

ענה להם: מיטעא טעינא [טעיתי] בסברה, אנא סברי [אני סברתי]: מכיון דקוו וקיימי [שהמים קוויים, אגורים, ועומדים] ואינם זורמים, הרי כמים שיש להם סוף דמי [הם נחשבים]. ואולם, לא היא [אין הדבר כן], כיון דאיכא גלי [שיש גלים] באגם זה — אימור גלי אשפלו [אמור שהגלים טלטלוהו] ושמא לא ראו אותו כשיצא.

וסיכומו של אותו מעשה, קרי [קרא] שמואל עליה [על] רב את הכתוב: "לא יאנה לצדיק כל און" (משלי יב, כא), מאחר שלא באה תקלה על ידו, לפי שהמתין רב ולא נידה את רב שילא ולא גרם לו עוול. שהרי רב שילא טעה ולא עבר בזדון על דברי חכמים. קרי [קרא] רב עליה [על] שמואל כתוב זה — "ותשועה ברב יועץ" (שם יא, יד), שהרי עצתו של שמואל היא שגרמה לרב להמתין.

תניא [שנויה ברייתא], אמר רבי: מעשה בשני בני אדם שהיו מכמרין מכמורין (צדים דגים במכמורות) בירדן, ונכנס אחד מהם למחילה של דגים שליד החוף, ושקעה החמה ולא ראה את פתחה של המחילה ונעלם, ושהה חברו והמתין לו כדי הזמן שתצא נפשו, ובא החבר והודיע בתוך ביתו של האחר שטבע. למחר, ביום, זרחה החמה והכיר האיש שהיה במחילה את פתחה של המחילה, ויצא החוצה, ובא ומצא שעורכים עליו הספד גדול בתוך ביתו. אמר רבי על כך: כמה גדולים דברי חכמים, שאמרו שמי שנפל למים שיש להם סוף — אשתו מותרת, ואם נפל למים שאין להם סוף — אשתו אסורה.

ושואלים: אי הכי [אם כך] שעל מקרה כגון זה אתה סומך, אם כן, אף מים שיש להם סוף נמי ליחוש [גם כן נחשוש] שמא למחילה של דגים נכנס אותו אדם ולבסוף יצא! ומשיבים: במים שיש להם סוף מחילה של דגים לא שכיחא [אינה מצויה].

אמר רב אשי: הא דאמרו רבנן [זה שאמרו חכמים] שמים שאין להם סוף אשתו אסורה — הני מילי באיניש דעלמא [דברים אלה אמורים באדם סתם] שאינו ידוע, אבל צורבא מרבנן [תלמיד חכם] — לא, כי אי דסליק [אם היה עולה מן המים] — קלא אית ליה [קול יש לו] והשמועה על הצלתו היתה מתפשטת. ודוחים: ולא היא [ואינו כן], לא שנא איניש דעלמא ולא שנא צורבא מרבנן [אינו שונה אדם סתם ואינו שונה תלמיד חכם], אם בדיעבד נישאה אשתו — אין [כן] לא תצא, לכתחלה — לא תינשא.

ד תניא [שנויה ברייתא], אמר רבן גמליאל: פעם אחת הייתי מהלך בספינה, וראיתי מרחוק ספינה אחת שנשברה וטבעה. והייתי מצטער על תלמיד חכם שבה, ומנו [ומי היה זה] — ר' עקיבא. וכשעליתי ביבשה ראיתי שבא, וישב ודן לפני בהלכה. אמרתי לו: בני, מי העלך מן המים? אמר לי: דף (קרש) של הספינה נזדמן לי, וכל גל וגל שבא עלי נענעתי לו ראשי, הרכנתי את ראשי בפני הגל, ולא שמטוני הגלים מן הקורה, וכך הגעתי לחוף.

מכאן אמרו חכמים: אם יבואו רשעים על אדם — ינענע לו ראשו, כלומר, יכניע עצמו לפי שעה, ולא ילחם בהם, שעל ידי כך יינצל. ואחר מאמר מוסגר זה ממשיכים בדברי רבן גמליאל, אמרתי באותה שעה: כמה גדולים דברי חכמים, שאמרו: מים שיש להם סוף — מותרת, מים שאין להם סוף — אסורה.

תניא [שנויה ברייתא], אמר ר' עקיבא: פעם אחת הייתי מהלך בספינה, וראיתי ספינה אחת שמטרפת (שטובעת) בים, והייתי מצטער על תלמיד חכם שבה, ומנו [ומי היה זה] — ר' מאיר. כשעליתי למדינת קפוטקיא בא וישב ודן לפני בהלכה. אמרתי לו: בני, מי העלך? אמר לי: גל טרדני (זרקני) לחברו, וחברו לחברו, עד שהקיאני ליבשה. אמרתי באותה שעה: כמה גדולים דברי חכמים, שאמרו: שמים שיש להם סוף — אשתו מותרת, מים שאין להם סוף — אשתו אסורה.

ה תנו רבנן [שנו חכמים]: נפל אדם לתוך גוב אריות — אין מעידין עליו שמת, שמא לא הרגוהו האריות. נפל לחפורה (בור) מלאה נחשים ועקרבים — מעידין עליו, שלא ייתכן שלא נשכוהו ועקצוהו למוות. ר' יהודה בן בתירא אומר: אף לחפורה מלאה נחשים ועקרבים אין מעידין עליו, כי חיישינן [חוששים אנו]