מימנעי ולא נסבי לה [יימנעו ולא ישאו אותה] כלל, כיון שתוכל למאן לעולם, מה שאין כן בקטנה, שיש גבול של זמן למיאונה.

ועוד שואלים: ומאי שנא [ובמה שונה] קטנה דאכלה [שאוכלת] בתרומה כשנישאת לכהן, ומאי שנא [ובמה שונה] חרשת דלא אכלה [שאינה אוכלת] בתרומה, אף על פי שנישואי שתיהן הם רק מדברי סופרים? דתנן [שכן שנינו במשנה]: העיד ר' יוחנן בן גודגדא על החרשת שהשיאה אביה שיוצאה בגט, ועל קטנה בת ישראל שנשאת לכהן שאוכלת בתרומה, ומשמע אילו היא חרשת לא אכלה [אינה אוכלת] בתרומה!

ומשיבים: הטעם בחרשת הוא מפני גזירה, שמא יאכיל בתרומה גם כהן חרש שנשא חרשת. ושואלים: איזה איסור יש בדבר? וליכול [ושיאכיל]! הלוא קטן אוכל נבלות הוא, שכן החרש שאין בו דעת דינו כקטן, וקטן האוכל נבילות אין חייבים להפרישו מהן. ואם תאכל חרשת זו בתרומה שלא כדין, אין אנו חייבים למנוע את הדבר.

אלא הטעם הוא: גזירה שמא יאכיל חרש בפקחת, שהיא בת דעת, וכיון שמן התורה אין נישואיה לחרש תופסים — אסור לה לאכול. ושואלים: וחרש בפקחת נמי ליכול [גם כן שתאכל] בתרומה דרבנן [שמדברי סופרים], שיש דברים שמן התורה אין מפרישים מהם תרומה, ורק מתקנת חכמים מפרישים. וזו כשם שנישואיה הם מדברי סופרים — כך תאכל בתרומה שמדברי סופרים! ומשיבים: גזירה דלמא אתי לאוכלה [שמא יבוא להאכילה] אף בתרומה דאורייתא [שמן התורה].

ועוד שואלים: ומאי שנא [ובמה שונה] קטנה דאית [שיש] לה כתובה, ומאי שנא [ובמה שונה] חרשת דלית [שאין] לה כתובה? ומשיבים: שאם כן, שיצטרכו לתת לה כתובה — מימנעי [יימנעו] ולא נסבי לה [ישאו אותה] כלל.

ושואלים: וקטנה מנלן דאית [מניין לנו שיש] לה כתובה? — דתנן [שכן שנינו במשנה]: קטנה הממאנת בבעלה, ויצאה ממנו, וכן השנייה שאסורה משום ערוה שמדברי סופרים, והאיילונית שהתברר כי איננה מסוגלת ללדת כלל — אין להן כתובה. אבל כל היוצאה בגט, וקטנה בכלל זה — יש לה כתובה.

ושואלים: וחרשת מנלן דלית [מניין לנו שאין] לה כתובה? — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: חרש ושוטה שנשאו פקחות, אף על פי שנתפקח החרש אחר כך, ונשתפה (חזר לשפיותו) השוטה — אין להם לנשותיהם עליהם כלום, שאינן יכולות לתבוע מהם דבר גם אם כתבו להן כתובה. ואם רצו לקיימן לאחר שנעשו בני דעת — יש להם מאז כתובה, כדרך כל בני דעת הנושאים נשים.

ופקח שנשא חרשת או שוטה, אם רצה וכתב לה כתובה, אפילו כתב לה מאה מנה — כתובתה קיימת, מפני שרצה לזוק בנכסיו, כלומר, כיון שעשה כן מרצונו, בלי שחייבוהו חכמים, הרי זה כאדם שרוצה להזיק עצמו ולהוציא מנכסיו בכל דרך, שהרשות בידו לעשות כן. ונלמד מכאן: טעמא [הטעם, דווקא] שרצה לכתוב לה כתובה, הא [הרי] כשלא רצה — אין לה כתובה. והטעם: שאם כן, שהיו מחייבים לתת לחרשת כתובה, מימנעי [היו נמנעים] ולא נסבי לה [היו נושאים אותה].

שואלים: אי הכי [אם כך], כאשר פקחת נישאת לחרש, ליתקן [שיתקנו] לה חכמים כתובה, שאם כן, שאין להן כתובה, מימנעי [יימנעו הפקחות] ולא מינסבי [יינשאו] לחרשים כלל! ומשיבים: יותר משהאיש רוצה לישא, האשה רוצה להנשא, וכיון שכך, אם האשה רוצה מאוד להינשא — היא לא תקפיד גם אם אין לה כתובה.

מסופר: ההוא חרש דהוה בשבבותיה [חרש אחד שהיה בשכנותו] של רב מלכיו, אנסביה איתתא [השיאו רב מלכיו אשה] וכתב לה ארבע מאה זוזי מנכסיה [ארבע מאות זוז מנכסיו של החרש] לכתובתה. אמר רבא: מאן חכים [מי חכם] כרב מלכיו, דגברא רבה [שאדם גדול] הוא, שמצא דרך לעשות דבר שאין האיש מחוייב בו על פי הדין. קסבר [סבור הוא] כך: אילו רצה אותו חרש שפחה לשמשו — מי [האם] לא זבנינן ליה [היינו קונים לו]? כל שכן הכא, דאיכא תרתי [כאן, שיש שתיים], שהיא גם מסייעת לו כשפחה וגם משמשת לו אשה.

א אמר רב חייא בר אשי אמר שמואל: אשת חרש שבא עליה אדם אחר בשוגג — אין חייבין עליה אשם תלוי. כי הבא על אשת איש בשוגג מביא חטאת, ואם היה זה רק ספק אשת איש מביא אשם תלוי, אולם נישואי חרש אינם אפילו בגדר ספק נישואין.

ומציעים: לימא מסייע ליה [האם לומר שאפשר לסייע לו] לשמואל ממה ששנינו: חמשה לא יתרומו, ואם תרמו — אין תרומתן תרומה כלל. ואלו הן: חרש, שוטה, וקטן, והתורם את התבואה שאינו שלו, וגוי שתרם את של ישראל אפילו ברשות ישראל — אין תרומתו תרומה. ומכאן שאין מעשה החרש נחשב כלל, ואפילו לא כספק.

ודוחים: מכאן אין ראיה, כי יתכן שלענין תרומה סבור הוא שמואל, ואמר כר' אלעזר. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ר' יצחק אומר משום ר' אלעזר: תרומת חרש לא תצא לחולין, מפני שהוא ספק. שאין הוא סבור שמעשיו לא נחשבים כלל. ושואלים: אי סבירא [אם סבור] שמואל כר' אלעזר, שהחרש הוא ספק בן דעת, אם כן אשם תלוי נמי ליחייב [גם כן שיתחייב] הבא על אשתו!

ומשיבים: בעינן [צריכים אנו] חתיכה משתי חתיכות, כלומר, לדעת שמואל אין מביאים אשם תלוי בכל מקרה של ספק חיוב חטאת, אלא רק בספק כזה, שברור לנו כי חתיכה אחת היתה ודאי אסורה (כגון חלב) ואחת מותרת — אלא שלא ידע בוודאות איזו מהן אכל. אבל כשהספק הוא בגוף אחד, שאין ברור אם הוא אסור או מותר — במקרה כזה אין מביאים לדעתו אשם תלוי. ואף כאן הספק באשת חרש הוא ספק בעצם האיסור כיצד דנים את נישואיו.

ותוהים: ומי בעי [והאם מצריך] ר' אלעזר כדי לחייב אשם תלוי שתהא זו חתיכה משתי חתיכות? והתניא [והרי שנינו בברייתא], ר' אלעזר אומר: כוי (בעל חיים שהוא ספק חיה ספק בהמה) — חייבין על אכילת חלבו אשם תלוי. שחלב חיה מותר באכילה, וחלב בהמה אסור וחייב עליו חטאת, והכוי, כיון שהוא ספק — מביא על חלבו אשם תלוי. ומכאן שר' אלעזר סבור, שמביאים אשם תלוי גם על ספק הקיים בחתיכה אחת!

ומשיבים: שמואל סבר כר' אלעזר בחדא [בדבר אחד] בדין החרש, ופליג עליה בחדא [וחלק עליו בדבר אחד] — בדין אשם תלוי.

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] גירסה אחרת. אמר רב חייא בר אשי אמר שמואל: אשת חרש חייבין עליה אשם תלוי, משום הספק. מיתיבי [מקשים] על כך: חמשה לא יתרומו וכו', ומשמע מכאן שמעשה חרש אינו כלום! ומשיבים: סבר לה [סבור שמואל] כר' אלעזר שאף תרומת חרש ספק היא, וכן כל מעשיו.

בעא [שאל] רב אשי שאלה זו: מאי טעמא [מה הטעם], מה עיקר שיטתו של ר' אלעזר? האם מיפשט פשיטא ליה דחרש דעתא קלישתא הוא [פשוט לו שחרש הוא בעל דעה קלושה], ומיהו מספקא ליה [ומכל מקום מסופק לו] אי דעתא צילותא [אם דעה צלולה היא], שאותה דעה קלושה, אף שאינה כדעת שאר בני אדם, ואינו מבין הכל — מכל מקום בדברים מסויימים שהוא מחליט לעשות, יש לו דעה צלולה, והוא יודע במה שהוא עושה,