ור' אלעזר אוסר. וכן המגרש את היתומה הקטנה שהשיאו אותה אימה או אחיה והחזירה ומת — מותרת ליבם. ור' אלעזר אוסר. קטנה שהשיאה אביה, שנישואין אלה יש להם תוקף מן התורה ונתגרשה עוד בהיותה קטנה — הרי דינה כיתומה בחיי האב, ששוב אין זכות לאביה להשיא אותה, וכיון שקטנה היא, אינה יכולה להינשא נישואין גמורים. ואם החזירה בעלה בעודה קטנה ומת — דברי הכל אסורה ליבם.

א גמרא אמר החכם עיפה: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' אלעזר שאוסר לייבם אשה שגירשה בעלה והחזירה — הואיל ועמדה עליו, על היבם, שעה אחת באיסורא [באיסור]. כי בשעה שגירש אחיו את האשה נאסרה זו ליבם משום גרושת אחיו (שכן אשת אח אסורה גם לאחר שבטל קשר הנישואין), וכיון שאז היתה אסורה עליו — שוב אין נישואי אחיו השניים יכולים להתירה. אמרו ליה רבנן [לו חכמים] לעיפה: אי הכי [אם כך] מטעם זה, חליצה נמי [גם כן] לא תיבעי [תצטרך], שהרי חל עליה איסור ערוה (אשת אח) ונעקרה חובת ייבום ממנה!

וכי תימא [ואם תאמר]: הכי נמי [כך הוא גם כן], שר' אלעזר פוטרה אף מן החליצה, והתניא [והרי שנינו בברייתא], משום ר' אלעזר אמרו: חולצת! אלא אמר עיפה: ר' אלעזר לא ידענא מאי טעמא [איני יודע מה טעם דבריו].

אמר אביי: היינו טעמא [זהו הטעם] של ר' אלעזר: מספקא ליה [מסופק לו] אי [אם] מיתה מפלת, כלומר, האם חיוב הייבום חל עם מיתת הבעל, והמצב בזמן המיתה הוא הקובע, אי [או] נשואין הראשונים מפילים, ולפיהם נקבעת חובת הייבום. ולענייננו: אי [אם] מיתה מפלת — הא רמיא קמיה [הרי היא מוטלת לפניו] לייבום, שהיא אשת אחיו שמת בלא בנים, אי [אם] נשואין הראשונים מפילים — הא [הרי] עמדה עליו שעה אחת באיסור גרושת אחיו, ואז היתה צריכה להיות פטורה לגמרי. ומחמת ספק זה הריהו מצריכה חליצה בלא ייבום.

רבא אמר: לעולם פשיטא [פשוט] לו לר' אלעזר שמיתה מפלת, ומיהו [ואולם] הכל בקיאין בגירושין, כלומר, הכל יודעים שאשה זו נתגרשה בזמנו, ואין הכל בקיאין בחזרה שלה לבעלה לאחר מכן, ולכן יש חשש שאנשים יטעו ויחשבו שמותר לייבם את אשת אחיו שנתגרשה.

ותוהים: אדרבה (להיפך), חזרה, כיון דיתבא תותיה [שיושבת תחתיו], אית ליה קלא [יש לה קול], והכל יודעים שהיא אשתו! ומשיבים: מי [האם] לא עסקינן [עוסקים אנו] אפילו במקרה דאהדרה באורתא ושכיב בצפרא [שהחזירה בערב ומת בבוקר], ובמקרה זה וכיוצא בו אין הכל יודעים שהחזירה וסבורים שייבם את גרושת אחיו, ולכן גזר ר' אלעזר שאסורה.

רב אשי אמר: היינו טעמא [זהו הטעם] של ר' אלעזר, שגזר על הני [אלה] שהתגרשו ואחר כך חזרו, משום זו שהיא "יתומה בחיי האב" שהתגרשה מבעלה והחזירה כשהיא קטנה. ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] לומר, מדקתני סיפא [ממה ששנה בסופה] של משנה זו: קטנה שהשיאה אביה ונתגרשה כיתומה בחיי האב, והחזירה — דברי הכל שאסורה ליבם.

ואם לצורך הלכה זו גופה — האי מאי למימרא [זו מה בא לומר בה]? הלא פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שכן הוא! אלא לאו הא קא משמע לן [האם לא זה השמיע לנו] כי טעמא [הטעם] של ר' אלעזר שגזר על הנך [אלה] משום האי [זה]. ומסכמים, אכן שמע מינה [למד מכאן] שכך הוא הטעם.

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב אשי: מודים חכמים לר' אלעזר בקטנה שהשיאה אביה ונתגרשה — הרי היא כיתומה בחיי האב, ואם החזירה — שאסורה ליבם, מפני שגירושיה היו גירושין גמורין מן התורה ואין חזרתה חזרה גמורה, שכן היא עדיין קטנה, ואין בה נישואין מן התורה. משמע שגם ר' אלעזר מתייחס ליתומה בחיי האב וזו היתה סיבת גזירתו.

ומעירים: במה דברים אמורים — שגירשה כשהיא קטנה והחזירה כשהיא קטנה עדיין, אבל אם גירשה כשהיא קטנה והחזירה כשהיא גדולה, אי נמי [או גם כן] במקרה שהחזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלו והתבגרה בעודה נשואה לו ומת, הרי אז או חולצת או מתייבמת. משום ר' אלעזר אמרו: חולצת ולא מתייבמת, שגזר בכל אשה משום יתומה בחיי האב שהחזירה כשהיא קטנה ומת לפני שגדלה.

בעא מיניה [שאל אותו] רבא מרב נחמן: צרתה של יתומה שהחזירה, לדעת ר' אלעזר, מהו דינה? האם נאמר כי מאחר שהיא נאסרת עליו משום ערוה (אשת אח שאין לה היתר), אף צרתה תיאסר כצרת ערוה? אמר ליה [לו]: היא גופה [עצמה] מפני גזירה בלבד היא אסורה, כפי שהסברנו, ואנן ניקום [ואנו נעמוד] וניגזור גזירה לגזירה? וצרתה מותרת איפוא לייבום.

ומקשים: והא תניא [והרי שנינו בברייתא] בנושא זה, משום ר' אלעזר אמרו: היא וצרתה חולצת. ותחילה יש לתקן את הלשון היא וצרתה סלקא דעתך [עולה על דעתך לומר]?! מדוע צריכות שתי נשים מבית אחד לחלוץ? הרי חליצה של אחת פוטרת את השניה! אלא לאו [האם לא] הכוונה היא: או היא או צרתה חולצת? ודוחים: לאו תרוצי קמתרצת [וכי אין אתה מתרץ ומיישב את המשנה] ומשנה בתוך כך את לשונה כדי ליישבה, אם כן תריץ הכי [תרץ, תקן אותה כך]: היא לעולם חולצת, צרתה — או חולצת או מתייבמת, ואם כן אין להוכיח מכאן דבר.

ב משנה שני אחין הנשואין לשתי אחיות קטנות, ומת בעלה של אחת מהן ונפלה השניה לפניו לייבום — הלזו היבמה תצא ותיפטר מייבום משום אחות אשה. שכן חובת הייבום במקרה זה היא רק מדברי סופרים וכן נישואיו של היבם עם אשתו הם מדברי סופרים. ומדברי סופרים היא אחות אשתו, ופטורה מייבום וחליצה. וכן שתי חרשות דינן מבחינה זו כשתי קטנות, שכן נישואיהן הם מדברי סופרים כנישואי קטנות. אבל אם היו שני אחים נישואין לשתי אחיות, אחת גדולה ואחת קטנה, אם מת בעלה של קטנה — תצא הקטנה משום אחות אשה.

מת בעלה של גדולה מה עושים אז? ר' אליעזר אומר: מלמדין את הקטנה שתמאן בו ויתבטלו נישואיה לגמרי, ויוכל איפוא לייבם את הגדולה, שהיא יבמתו הגמורה מן התורה.

רבן גמליאל אומר: אם מיאנה הקטנה מעצמה — מיאנה, ואם לאו [לא] — תמתין הקטנה עד שתגדיל אצלו, ויהיו נשואיה מן התורה, ותצא הלזו (היבמה) משום אחות אשה.

ר' יהושע אומר: לא כן, ואם יארע כך, אז אי (אוי) לו על אשתו, אי לו על אשת אחיו. שכן במקרה כזה מוציא את אשתו בגט, שמאחר שנישואיה הם רק מדברי סופרים — נעשית כצרה ליבמתו המוטלת לפניו לייבום מן התורה, ואת אשת אחיו מוציא בחליצה, ואינו יכול ליבמה, שכן היא אחות גרושתו מדברי סופרים.

ג גמרא על העצה שייעץ ר' אליעזר שילמדו אותה למאן שואלים: ומי שרי [והאם מותר] ללמד אותה למאן? והתני [והרי שנה] בר קפרא: לעולם ידבק אדם בשלשה דברים, ויתרחק משלשה דברים. ומפרטים: ידבק בשלשה דברים: בחליצה ולא בייבום, ובהבאת שלום, ובהפרת נדרים. ויתרחק משלשה דברים: מן המיאון, ומן הפקדונות, שרצוי שלא יקבל, ומן הערבונות, שלא יהיה ערב לחובות של אחרים! ומשיבים: אין זה קשה, מיאון שיש בו משום מצוה מטעם כלשהו, שאני [שונה] שהרי מיאון זה נעשה לשם קיום מצות ייבום באחותה.

ד גופא [לגופו של דבר] שהבאנו, מבארים אותו לפרטיו. תני [שנה] בר קפרא: לעולם ידבק אדם בשלשה דברים: בחליצה — דבר זה הוא כדעת אבא שאול, דתניא [שכן שנינו בברייתא], אבא שאול אומר: הכונס את יבמתו לשם נוי משום שהיא יפה, או לשם אישות שרוצה להיות נשוי לאשה זו, או לשם דבר אחר, כגון ממון שיש לה — כאילו פוגע באיסור ערוה, וקרוב בעיני להיות הולד ממזר. ולכן מוטב שיחלוץ ולא יבוא לחטא זה.

וידבק בהבאת שלום — דכתיב [שנאמר]: "בקש שלום ורדפהו" (תהלים לד, טו),