בית שמאי אומרים: אין ממאנין אלא ארוסות בלבד, ובית הלל אומרים: ארוסות וגם נשואות.

בית שמאי אומרים: הממאנת יכולה למאן בבעל, ולא ביבם. שאם מת בעלה ונפלה לייבום לפני היבם, צריכה להמתין עד שתגדל ותחלוץ. ובית הלל אומרים: יכולה היא למאן בבעל וביבם.

בית שמאי אומרים: המיאון צריך להיות דווקא בפניו של הבעל. ובית הלל אומרים: יכול הוא להיעשות בפניו ושלא בפניו. בית שמאי אומרים: המיאון צריך להיעשות דווקא בבית דין. ובית הלל אומרים: בבית דין ושלא בבית דין.

אמרו להם בית הלל לבית שמאי: ממאנת, כל עוד שהיא קטנה, ואפילו ארבע וחמש פעמים, אם חזרו והשיאוה לאחר אחרי שמיאנה בראשון. אמרו להם בית שמאי: אין בנות ישראל הפקר לעבור כך מאיש לאיש, אלא ממאנת פעם אחת בלבד, וממתנת עד שתגדיל, ותמאן, ותנשא.

ב גמרא אמר רב יהודה אמר שמואל: מאי טעמא [מה הטעם] של בית שמאי שנשואה אינה יכולה למאן — לפי שאין תנאי בנשואין. שאם אדם מקדש אשה בתנאי מסויים ואחר כך נושא אותה לאשה, אף על פי שהתנאי של הקידושין לא התקיים — הנישואין תקפים. מפני שאנו אומרים שכשנושא אדם אשה, מפני חיבת הביאה הוא מוחל על התנאים הללו ומוותר עליהם. ואי [ואם] נשואה קטנה תמאן, יש חשש שיראו זאת כתנאי במבוגרת, ואתי למימר [ויבואו לומר] שיש תנאי בנשואין.

ושואלים: ואם לא נישאה ממש, כלומר, לא נבעלה, אלא רק נכנסה לחופה ולא נבעלה שהיא נחשבת כבר כנשואה, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? הרי אז אין לענין זה כל שייכות עם בעיית תנאי בנישואין! ומשיבים לבית שמאי — לפי שאין תנאי אפילו בחופה, שמפני חיבת החופה הוא מוחל ומבטל את התנאי.

ושואלים עוד: אם מסר האב את בתו לשלוחי הבעל לנישואין שהיא נחשבת כנשואה, עוד לפני החופה, ועם כל זה אין לחשוש, כיון שעדיין לא נמסרה לו עצמו, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? ומשיבים: לא פלוג רבנן [חילקו חכמים], ובכל מקרה שהיא נחשבת נשואה קבעו שאין מקום לתנאי בנישואין, וממילא גזרו גם שאין מיאון.

ובית הלל, מה טעמם: מידע ידעי [יודעים הכל] שנישואי קטנה רק דרבנן [מדברי סופרים] נינהו [הם], ולכן אין למדים מהם לענין נישואי גדולה. רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: טעמא [הטעם] של בית שמאי לפי שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. שאם בא על הקטנה ואחר כך בטלו הנישואין מעיקרם על ידי המיאון, נמצא שביאתו היא בגדר בעילת זנות.

ושואלים: אם נכנסה לחופה ולא נבעלה עדיין, מאי איכא למימר [מה יש לומר] על כך? שהרי שם אין טעם זה קיים! ומשיבים: לא ניחא ליה [נוח לו] לבעל דתיהוי [שתהא זו] חופה דאיסורא [של איסור], שהרי אם מתבטלים הנישואין במיאון, נמצא שהיה בחופה עם אשה שלא היתה מותרת לו. ושואלים: ואם מסר האב את בתו הקטנה לשלוחי הבעל מאי איכא למימר [מה יש לומר]? ומשיבים: לא פלוג רבנן [חילקו חכמים]. ובית הלל מה משיבים הם לטעמם של בית שמאי — כיון דאיכא [שיש] כאן גם קדושין וגם כתובה — לא אתו למימר [יבואו לומר] שבעילתו בעילת זנות.

רב פפא אמר: טעמא [הטעם] של בית שמאי משום פירי [פירות] נכסיה, וטעמא [הטעם] של בית הלל גם כן משום פירי [פירות] הנכסים. ומסביר: טעמא [הטעם] של בית שמאי משום פירי [פירות], כלומר, דאי אמרת [שאם אומר אתה] שהנשואה תמאן, הרי הבעל של אותה קטנה שמיט ואכיל להו מינה [ישמוט ויאכל אותם ממנה], שסוף סוף למיפק קיימא [להוציא היא עומדת], שהרי בכל עת רשאית היא למאן ולצאת ממנו, ובינתיים, עד שהיא ממאנת בו, הוא יאכל כמה שיוכל. ובית הלל אומרים: אדרבה (להיפך), כיון דאמרת [שאתה אומר] תמאן, שהיא רשאית למאן — אשבוחי משבח להו [משביח הוא אותם] את נכסיה, סבר דאי [סבור הוא שאם] לא יעשה כן, עייצי [ייעצו] לה קרוביה למאן בו, ומפקי לה מיניה [ויוציאו אותה ממנו].

רבא אמר: היינו טעמא [זהו הטעם] של בית שמאי: שאין אדם טורח בסעודה של נישואין ומפסידה. ואם תהא לה רשות למאן אף לאחר נישואין — לא ירצה לשאת קטנה ולשאת בכל הוצאות החתונה, כאשר לא ברור לו שהיא נשארת עימו. ובית הלל סבורים: תרוייהו ניחא להו [שניהם נוח להם] בנישואין, אפילו אם אחר כך יתבטלו, כדי דליפוק עלייהו קלא [שייצא עליהם קול, שם], של אישות, ששניהם מעוניינים מטעמים שונים שייחשבו אנשים נשואים.

ג שנינו במשנה, בית שמאי אומרים: ממאנת בבעל ולא ביבם, ובית הלל אומרים: בבעל וביבם. אמר ר' אושעיא: ממאנת היבמה הקטנה למאמרו של היבם, שאם עשה בה מאמר יכולה היא לעקור אותו על ידי מיאון, ואינה ממאנת לזיקתו, שלפני שעשה בה מאמר אינה יכולה לומר שהיא ממאנת להיות יבמתו, ולעקור בכך את הזיקה. אמר רב חסדא: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' אושעיא — הוא סבור כך: מאמר שבמהותו הוא מדעתה, שהרי אין אשה מתקדשת אלא מדעתה — מציא עקרא [יכולה היא לעקור] אותו, ואולם זיקה, שבעל כרחה היא באה לה, ואינה תלויה בהסכמתה, לא מציא עקרא [אינה יכולה לעקור].

ושואלים: והרי ביאה של יבם שהיא בעל כרחה,