גר דן את חבירו מדבר תורה, שנאמר: "שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלהיך בו מקרב אחיך תשים עליך מלך" (דברים יז, טו). ומדייקים: עליך, על בן ישראל הוא דבעינן [שאנו צריכים] שיהא השר והדיין (ולאו דווקא מלך) מקרב אחיך ישראלי כמותך, אבל גר דן את חבירו גר, שלגביו לא נאמרה הגבלה זו.

ואם היתה אמו של הגר מישראל — דן אפילו ישראל. ולענין חליצה עד שיהא גם אביו וגם אמו מישראל, שנאמר בסדר החליצה: "ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל" (דברים כה, י), משמע שצריך שיהא בתוך ישראל, מכל צד.

א אמר רבה, אמר רב כהנא אמר רב: אם יבא אליהו הנביא ויאמר: "חולצין במנעל" — שומעין לו, אבל אם יאמר: "אין חולצין בסנדל" — אין שומעין לו, שכבר נהגו העם לחלוץ בסנדל.

ורב יוסף אמר בשם רב כהנא, אמר רב: אם יבא אליהו ויאמר: אין חולצין במנעל — שומעין לו, אם יאמר: אין חולצין בסנדל — אין שומעין לו, שכבר נהגו העם בסנדל.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] למעשה, שלכאורה אמרו שניהם אותו דבר? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל לענין חליצה במנעל לכתחלה. שלדעת רבה אין חולצים במנעל לכתחילה, שהרי אמר שאם יבוא אליהו ויתיר — נשמע לו, משמע שעד שיבוא אין חולצים לכתחילה, ולדעת רב יוסף חולצים לכתחילה במנעל, עד שיבוא אליהו ויאמר להיפך.

ושואלים: ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] כי אפילו לכתחלה חולצים במנעל, והתנן [והרי שנינו במשנה]: חלצה במנעל — חליצתה כשרה. ומן הלשון המנוסחת בלשון עבר נדקדק: דיעבד — אין [כן], לכתחלה — לא!

ומשיבים: הוא הדין שאפילו לכתחלה חולצים במנעל, ואיידי דבעי למיתני סיפא [ומתוך שרצה לשנות בסוף] שאם חלצה באנפיליא חליצתה פסולה, שאפילו דיעבד פסול, תנא נמי רישא [שנה גם כן בתחילתה] של המשנה בלשון דיעבד.

ומעירים: וחליצה במנעל לכתחלה — תנאי [מחלוקת תנאים] היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא], אמר ר' יוסי: פעם אחת הלכתי לנציבין שבבבל, ומצאתי זקן אחד. אמרתי לו: כלום אתה בקי (מכיר) בר' יהודה בן בתירא, שהיה מנציבין? אמר לי: הן (כן), ועל שולחני הוא תדיר. שאלתי את הזקן: כלום ראית שחלץ ביבמה, כדיין?

אמר לי: ראיתי שחלץ הרבה פעמים. שאלתיו: במנעל או בסנדל? אמר לי: וכי חולצין במנעל? והתורה הרי אמרה "וחלצה נעלו" (שם ט) ומשמע — בכל דבר שהוא נעול, בין בסנדל, בין במנעל, ולא אמרה "וחלצה מנעלו". אמרתי לו: אם כן, מה ראה ר' מאיר לומר חלצה במנעל חליצתה כשירה?!

ר' יעקב אומר משמו של ר' מאיר: חולצין במנעל לכתחלה. ומסבירים: ומאן דאמר [ומי שאומר] כי לכתחלה לא חולצים במנעל, מאי טעמא [מה טעם] הדבר?

אילימא [אם תאמר] משום דהויא פנתא [שהצד העליון של הנעל] הוא מעל רגלו ומכסהו וארקתא [והשרוכים] הם מעל למעל, והתורה אמרה "מעל" ודיוקו — לא מעל למעל, אי הכי [אם כך] אנו מפרשים, אפילו דיעבד נמי [גם כן] לא יחלצו בו!

אלא ודאי לא מצד זה החשש, כי אם גזירה משום מנעל מרופט (קרוע) שאיננו מכסה את רגלו, ואילו סנדל מרופט כזה אינו ראוי לנעלו כלל, ולכן בחליצה בסנדל אין מקום לחשש.

אי נמי [או גם כן] גזירה משום חצי מנעל שבסנדל אי אפשר לנעול מחציתו, אבל בנעל אפשר לנעול בדוחק.

אמר רב: אי לאו דחמיתיה לחביבי [אם לא שראיתי את דודי, ר' חייא] שחלץ בסנדל דאית לה שינצין [שיש לו שרוכים], אנא [אני] לא הואי חליצנא [הייתי חולץ] אלא בסנדלא דטייעא דמיהדק טפי [בסנדל של ערבים שהוא מהודק יותר]. ומסבירים: והאי דידן [וזה הסנדל שלנו], אף על גב דאית ביה חומרתא [אף על פי שיש בו קשר] בראשו שלא יישמט מן הרגל, קטרינן ביה מיתנא [קושרים בו חבל] מעליו בשעת החליצה כדי להדקו, כי היכי דתהוי חליצתה מעלייתא [כדי שתהא חליצתה מעולה], שאם יוכלו לחולצו בקלות, אין זה נקרא חליצה.

ב סימן להלכות הבאות שאמר רב יהודה בשם רב: התרת יבמה סנדל. אמר רב יהודה אמר רב: התרת יבמה לשוק — בשמיטת הסנדל מרוב העקב של הרגל, שאף על פי שלא נחלץ כולו, מותרת להינשא.

מיתיבי [מקשים] על כך: הותרו רצועות המנעל או הסנדל מעצמם, או ששמט הוא את הסנדל מרוב הרגל — חליצתה פסולה,

ונדייק: טעמא [הטעם דווקא] משום ששמט הוא את רוב הרגל והיא רק גמרה את החליצה, הא [הרי] אם שמטה היא — חליצתה כשרה. ונדייק עוד: רוב הרגל — אין [כן], רוב העקב — לא!

ודוחים: לא, יש לומר כי היינו [זהו] רוב הרגל, היינו [זהו] רוב העקב. ואמאי קרו ליה [ומדוע קוראים לו] רוב הרגל — דכולא חיילא דכרעא עליה דחיס [שכל כוחה של הרגל על העקב הוא לוחץ].

ומעירים: מסייע ליה [מסייעת לו] ברייתא זו לר' ינאי. שאמר ר' ינאי: בין שהתיר הוא את סנדלו ושמטה היא ממנו, בין שהתירה היא ושמט הוא — חליצתה פסולה, עד שתתיר היא ותשמיט (ותשמוט) היא. ובאותו ענין בעי [שאל] ר' ינאי: אם לא חלצה את הסנדל אלא קרעתהו, מהו? וכן אם שרפתהו על ידי גחלת, מהו? וצדדי השאלה: האם גלויי כרעא בעינן [גילוי הרגל אנחנו צריכים], שזוהי מהות החליצה, והאיכא [והרי יש כאן], או דלמא [שמא] חליצה מעל הרגל בעינן [צריכים אנו] וליכא [ואין כאן]? לשאלה זו לא נמצאה תשובה, והושארה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

בעא מיניה [שאל אותו] ר' נחמיה מרבה: אם היה נעול שני מנעלים זה על גב זה מהו? ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק הדבר], אילימא דשלפתיה לעילאי [אם תאמר ששלפה את המנעל העליון] וקאי תתאי [ועומד המנעל התחתון] במקומו — הלא "מעל רגלו "אמר רחמנא [אמרה התורה] ולא מעל למעל! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא כגון דקרעתיה לעילאי [שקרעה את המנעל העליון] ושלפתיה לתתאי [ושלפה את התחתון] וקאי עילאי [והעליון עומד] עדיין ברגלו אף שהוא קרוע. והשאלה היא: מאי [מה הדין] : האם חליצה בעינן [צריכים אנו], והא איכא [והרי יש כאן], או דלמא [שמא] גלויי כרעא בעינן, וליכא [גילוי הרגל אנו צריכים, ואין כאן], שהרי עדיין הרגל מכוסה במנעל העליון הקרוע.