בריה בפני עצמה נינהו [הם] וזילזול הוא בקדשים שיינתנו לאנשים מוזרים שכאלה. עבד נמי [גם כן] — דלמא אתי לאסוקי [שמא יבואו להעלותו] מתרומה ליוחסין. ערל וטמא — משום דמאיסי [שהם מאוסים] שיש משום מאיסות בפסולים אלה, ואין זה נאה לתת להם קדשים בפרהסיא. נושא אשה שאינה הוגנת לו הטעם הוא — משום קנסא [קנס] שקנסוהו שלא ייהנה מזכויות כהונה כל עוד הוא עובר עבירה. אלא אשה מאי טעמא [מה טעם] לא יחלקו לה?

פליגי בה [נחלקו בכך] רב פפא ורב הונא בריה [בנו] של רב יהושע. חד [אחד מהם] אמר: משום גרושה שאם היתה בת ישראל הנשואה לכהן, שמא תתגרש אותה אשה וימשיכו לתת לה, אף כשהיא זרה עכשיו, ולכן אין נותנים לאשה בעצמה. וחד [ואחד מהם] אמר: משום חשש יחוד, שאם תבוא אשה לגורן, עלולה היא להימצא ביחידות עם גבר.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] הלכה למעשה? ומסבירים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל לגבי בי דרי דמקרב למתא ולא שכיחי בהו אינשי [בית הגרנות שקרוב לעיר אבל אין מצויים בו אנשים], שכיון שהוא קרוב לעיר, יודעים אם גרושה היא, אבל כיון שאין אנשים מצויים שם יש חשש ייחוד. אי נמי דמרחק ושכיחי בה אינשי [או גם כן בגורן שהיא מרוחקת ומצויים בה אנשים] שבמקום כזה יש חשש גרושה, ואין חשש ייחוד.

שנינו בברייתא: וכולן משגרין (שולחים) להם תרומה לבתיהן, חוץ מלטמא ולנושא אשה שאינה הוגנת לו. ומעירים: אבל ערל משגרינן ליה [שולחים לו], מאי טעמא [מה טעם] הדבר, במה הוא שונה מטמא?

— משום דאניס [שהוא אנוס]. ותוהים: טמא נמי [גם כן] הא אניס [הרי אנוס הוא] ומדוע אין משגרים לו? ומשיבים: האי [זה] הערל נפיש אונסיה [אונסו מרובה], שהרי הוא נשאר ערל בגלל הסכנה שיש לחייו אם נמול, והאי [וזה] הטמא לא נפיש אונסיה [אין אונסו מרובה], שיכול אדם להיזהר מן הטומאה.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: העבד והאשה אין חולקים להם תרומה בבית הגרנות. ובמקום שחולקין להם — נותנין לאשה תחלה ופוטרין אותה מיד. ושואלים: מאי קאמר [מה אמר]? שכיון שאמר תחילה שאין חולקים להם, איך זה אמר אחר כך "במקום שחולקים"!

ומסבירים, הכי קאמר [כך אמר]: לא לענין תרומה אלא במקום שחולקין מעשר עני בזמנים שמחלקים אותו לעניים בבית הנותן — נותנין לאשה תחלה. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם] — משום זילותא [זילזול], שלא תזדלזל האשה אם תימצא שוהה זמן מרובה בין הבריות.

אמר רבא: מרישא, כי הוו אתו גברא ואתתא לדינא קמאי [מתחילה, כאשר היו באים איש ואשה לדין לפני], בשני דינים נפרדים, הוה שרינא תיגרא דגברא ברישא [הייתי מתיר, פותר, את הסכסוך של הגבר בתחילה], והטעם — אמינא [אמרתי]: דמיחייב [שהוא מחויב] במצות, ולא אשהה אותו לבטל זמנו בהמתנה. כיון דשמענא להא [ששמעתי את הברייתא הזו], שרינא תיגרא דאתתא ברישא [הייתי מתיר, פותר, הסכסוך של האשה בתחילה]. ומאי טעמא [ומה טעם]? משום זילותא [זלזול], שלא תזדלזל בהמתנה.

ב שנינו במשנה שאם הגדילו התערובות ושיחררו זה את זה וכו'. ומדייקים: שיחררו, משמע בדיעבד אם שיחררו — כך הוא הדין. ומשמע: אי בעי [אם רוצים] — אין [כן] משחררים, אי [אם] לא בעי [רוצים] — לא, ואמאי [ומדוע] לא יכריחו אותם לשחרר? והלא כל אחד מהם לישא שפחה אינו יכול שמא כהן הוא, ולישא בת חורין אינו יכול שמא עבד הוא, ונמצא בטל ממצות פריה ורביה! אמר רבא: אימא [אמור] שכוונת המשנה לומר: כופין אותן, ומשחררין זה את זה.

ג שנינו במשנה כי נותנין עליהן חומרי כהנים וחומרי ישראל. ושואלים: למאי הלכתא [למה, לאיזו הלכה נוספת נאמר כלל זה] שהרי לכאורה מנינו את כל פרטי הדינים! ומשיבים: אמר רב פפא: למנחתם, לענין קרבן מנחה שהם מביאים, שהיא נקמצת כמנחת ישראל שכן מחמירים שמנחתם תיקמץ, שלא כמנחת כהנים שאינה נקמצת וכולה נשרפת, ומצד שני מנחתם אינה נאכלת — כמנחת כהנים. הא [הרי] כיצד עושים? הקומץ קרב ונשרף בעצמו, והשירים קריבין בעצמן.

ומקשים: איך אפשר לעשות כך? איקרי [קרא] כאן את ההלכה הנובעת מן המקרא: כל דבר שחלק ממנו קרב לאישים (שעולה למזבח, כגון קומץ המנחה) הרי הוא ב"בל תקטירו". שכל קרבן שמקריבים חלק ממנו כגון דם או קומץ למזבח — אסור להקטיר את השאר, ואיך, בענייננו, מקטירים את שיירי המנחה!

אמר ר' יהודה בריה [בנו] של ר' שמעון בן פזי: דמסיק להו [שמעלה אותם] את השיירים לשום (לשם) עצים, כלומר, לא בתורת קרבן אלא כחומר דלק סתם, וכשיטת ר' אלעזר. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' אלעזר אומר: "לריח ניחוח" אי אתה מעלה שיירי מנחה, אבל אתה מעלה לשום עצים.

ושואלים: הניחא [זה נוח] לדעת ר' אלעזר. אלא לרבנן מאי איכא למימר [לדעת חכמים מה יש לומר] כיצד עושים? ומשיבים: דעביד לה [שעושה בזה] כדעת ר' אלעזר בר' שמעון, דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' אלעזר בר' שמעון אומר: הקומץ קרב לעצמו, והשירים אינם נקטרים אלא מתפזרין על בית הדשן עם האפר. ומעירים: אפילו רבנן [חכמים] לא פליגי עליה [חלקו עליו] על ר' אלעזר בר' שמעון ואמרו שהשיריים קרבים אלא במנחת חוטא של כהנים, שבת הקרבה היא, שהיא עשויה שיקריבו אותה, והשאלה היתה אם יש להקטיר את הנשאר או לא, אבל הכא [כאן] במקרה שלנו, אין ספק בדבר, שאין דרך אחרת לעשות, שאי אפשר להקטיר שמא הוא ישראל, אפילו רבנן מודו [חכמים מודים] שהשיריים מתפזרים.

ד משנה מי שלא שהתה אחר פרידתה מבעלה שלשה חדשים, ונשאת, וילדה ילד, ואין ידוע אם הוא בן תשעה חודשים מהריונה לבעלה הראשון, אם בן שבעה לאחרון, והיו לה בנים ודאיים מן הראשון, ובנים ודאיים מן השני. אם נשא אותו ספק אשה ומת בלא בנים, האחים, בין מן הבעל הראשון ובין מן השני, חולצין לה, שהרי הוא ספק אחיהם מן האב, ולא מייבמין שמא הוא רק אחיהם מן האם, ואשתו אסורה משום ערוה. וכן הוא להם, אם מת אחד מהם — חולץ ולא מייבם.