מאי טעמא קא מחייבי רבנן [בראש הברייתא, כששותק, מה טעם מחייבים חכמים] קרבן על פי עד אחד? אילימא [אם תאמר] משום דמהימן [שהוא, העד, נאמן] — והא תרי בעלמא, דאף על גב דקא מכחיש להו אינהו מהימני [והרי שניים, עדים סתם, שאף על פי שהוא מכחיש אותם הם נאמנים] ובכל זאת לענין קרבן קא פטרי רבנן [פוטרים חכמים], וכל שכן שהיו חכמים צריכים לפטור בעד אחד. אלא לאו [האם לא] משום דאישתיק [ששתק] ושתיקה כהודאה דמיא [נחשבת] ורק משום כך מביא קרבן, ואם כן, אין להביא מכאן ראיה שסומכים על עד אחד.

אלא צריך לומר כי סברא היא בענין זה, מידי דהוה [כמו שהוא] ביחס לחתיכה שהיא ספק של חלב ספק של שומן ואי אפשר לברר זאת, ואתא [ובא] עד אחד ואמר: ברי (ברור) לי, ששומן הוא — דמהימן [שנאמן], ואף כאן העד האחד בא לברר ולהתיר לנו את הספק.

ומקשים: מי דמי [האם זה דומה]? התם [שם] לא איתחזק איסורא [הוחזק האיסור], שהרי לא היתה חזקה שחתיכה זו ודאי אסורה ולכן סומכים על העד שהתיר אותה, אבל הכא [כאן] הלא איתחזק איסורא [הוחזק האיסור] של אשת איש, וכלל הוא: אין דבר שבערוה נקבע על פי פחות משנים המעידים!

אלא, הא לא דמיא [זה אינו דומה] אלא למקרה של חתיכה שידוע לנו שודאי חלב היא, ואתא [ובא] עד אחד, ואמר: ברי לי ששומן הוה [היה], דלא מהימן [שאינו נאמן]! ודוחים: מי דמי [האם זה דומה], הרי התם [שם], כאשר מוחזק וברור לנו בודאי שחלב היא אפילו אם אתו בי מאה לא מהימני [יבואו מאה עדים אינם נאמנים], הכא [כאן] כיון דכי אתו בי תרי מהימני [שכאשר יבואו שניים יהיו נאמנים שמת] — חד נמי להימניה [אחד גם כן נאמין לו], מידי דהוה [כמו שהוא] הדין לגבי טבל, הקדש, וקונמות (נדר שאדם אוסר על עצמו דבר כאילו הוא קרבן), שאף על פי שהוחזק האיסור — נאמן.

ושואלים: האי [זה] הטבל שהבאנו כדוגמא, היכי דמי [כיצד הוא בדיוק]? אי דידיה [אם שלו הוא] ומעיד עליו שהוא מתוקן, יש טעם אחר שמאמינים לו — משום שבידו לתקנו בכל עת שירצה, ומה לו אם כן לשקר. אלא אם תאמר שמעיד על טבל של אחר, יש לדון, מאי קסבר [מה הוא סבור]:

אי קא סבר [אם הוא סבור] שהתורם משלו על של חברו — אינו צריך דעת בעלים, שיכול לתקן טבל של חבירו מתי שירצה, אם כן זה שמאמינים לו שהטבל מתוקן, הרי זה גם כן משום שבידו לתקנו. ואי קסבר [ואם הוא] שצריך דעת בעלים כדי לתרום, אלא שכאן הוא בא ואמר: אנא ידענא ביה דמתקן [אני יודע בו שהוא מתוקן], ומקבלים את דבריו, אך היא גופה [עצמה] מנלן [מניין לנו]? ומדוע יהיה ברור הדין בטבל יותר מבעדות אשה.

כיוצא בו הקדש נמי [גם כן], אי [אם] קדוש הוא רק בקדושת דמים, שאין זה קרבן אלא חפץ שהוקדש לצרכי המקדש, הרי הטעם שסומכים בזה על עד אחד המעיד שאין הוא קדוש עכשיו, הוא משום שבידו לפדותו ובכך להפקיע קדושתו. ואי [אם] תאמר שהוא קדוש בקדושת הגוף, יש לברר: אי דידיה [אם הוא קרבן שלו] — אף בכך נאמן משום שבידו לאיתשולי עליה [להישאל עליו], שילך לחכם והחכם יתיר לו את נדר ההקדש, כמו שהוא מתיר שאר נדרים. אלא תאמר שהוא קרבן של אחר ואמר אותו עד: ידענא ביה דאיתשיל מריה עליה [יודע אני בו שנשאל בעליו עליו], יש לשאול: היא גופה [עצמה] מנלן [מניין לנו] שהוא נאמן?

קונמות נמי [גם כן] אי קסבר [אם סבור הוא] שיש מעילה בקונמות, ושדין קונם הוא כדין הקדש, וקדושת דמים נחתא להו [ירדה עליהם], יש לומר שנאמין לו שאין הוא קדוש עכשיו — משום שבידו לפדותו, ואי קסבר [ואם סבור הוא] שאין מעילה בקונמות, ואיסור בעלמא [סתם] הוא דרכיב להו אכתפיה [שרוכב על כתיפו], כלומר, יש בהם איסור של מעין־הקדש, ואין דינו כהקדש ממש, אולם גם אז אפשר לחלק: אי דידיה [אם שלו הוא] הדבר שמעיד עליו — אפשר לומר משום שבידו לאיתשולי עליה [להישאל עליו] ולהתיר את הנדר,

אלא תאמר שהוא קונם של אחר, ואמר אותו עד: אנא ידענא דאיתשיל מריה עליה [אני יודע שנשאל בעליו עליו], והותר איסורו — היא גופה [עצמה] מנלן [מניין לנו]? ולאחר שנדחה טעם זה להסביר את הדין, נשארת השאלה במקומה: מדוע סומכים בעדות אשה על עד אחד בלבד?

אמר ר' זירא: מתוך חומר שהחמרת עליה על אשה הנישאת על פי עד אחד בסופה, שאם יתברר שהעדות לא היתה נכונה והבעל עודנו חי — מחמירים עליה ביותר והיא יוצאת נפגעת מכל צד — הקלת עליה בתחלה שלא יזדקקו לשני עדים כדי להתירה ודי בעד אחד. ושואלים: לא ליחמיר [נחמיר בסופה] ולא ליקיל [נקל בתחילתה]!

ומשיבים: משום עיגונא [עיגון] אקילו [הקילו] בה רבנן [חכמים], שהרי לא תמיד יש שני עדים על המוות, ואם לא יקלו לסמוך על עדותו של עד אחד עלולה האשה להישאר עגונה. אבל כדי שלא לגרום בכך לתקלה והפקרות, החמירו בה מאד בסופה כדי שתיזהר האשה ולא תקבל עדות בלתי מהימנה.

א שנינו במשנה שאם אמרו לה שמת בעלה ונישאה על פי עדות זו, ואחר כך בא בעלה — תצא מזה ומזה וכו'. אמר רב: לא שנו אלא שניסת (שנישאת) על פי עד אחד, אבל אם ניסת על פי עדות שני עדים — לא תצא. מחכו עליה במערבא [צחקו עליו בארץ ישראל] ואמרו: אתא גברא וקאי, ואת אמרת [בא האיש בעלה הראשון ועומד לפנינו, ואתה אומר] שלא תצא מבעלה השני? גם אם היו בשעתו שני עדים כשרים, הלא הוא עצמו עומד לפנינו! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא במקום, דלא ידעינן ליה [שאין אנחנו יודעים, מכירים אותו] והוא טוען שהוא הבעל.

ושואלים: אי דלא ידעינן ליה [אם במקרה שאיננו יודעים, מכירים אותו], גם אם נישאה בעד אחד אמאי [מדוע] תצא? נסמוך לגמרי על העד שאמר שמת! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא במקרה כזה: דאתו בי תרי ואמרי [שבאו שניים אחרים ואמרו]: אנן הוינן בהדיה מכי נפק [אנחנו היינו איתו מאז שיצא] ועד השתא [עכשיו], ואתון הוא דלא ידעיתו ליה [ואתם הם שאינכם מכירים אותו], משום שהשתנה במשך הזמן, וכעין דכתיב [שנאמר]: "ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירהו" (בראשית מב, ח), ואמר רב חסדא: פסוק זה מלמד שיצא יוסף מאחיו בלא חתימת זקן, ובא, כלומר, כשפגש אותם היה בחתימת זקן, ולכן לא הכירוהו. ומכאן שעשויים אנשים להשתנות במשך השנים עד שלא יכירום אפילו קרוביהם.

ושואלים: אפילו במקרה זה, סוף סוף תרי ותרי נינהו [שניים מול שניים הם] כי היו שני עדים שהעידו שאותו אדם מת, ועכשיו יש שני עדים שמעידים שהוא חי, ומדוע סומכים דווקא על העדים שאומרים שמת ולא תצא, הרי יש עדים אחרים שאומרים שהוא חי, והספק נשאר במקומו,